יוני 2024, לאחר שסיימה שתי קדנציות כראש עיריית בית שמש, החליטה ד"ר עליזה בלוך, אשת חינוך ברמ"ח איבריה, לעזוב את אזור ירושלים ולשכור דירה בקריית שמונה, אז עיר שוממת כמעט, בעיצומה של המערכה מול חיזבאללה. “זה כבר היה יותר מחצי שנה לתוך המלחמה", היא מסבירה, “והרגשתי שפחות מדובר על אזור הצפון. לא הייתה הבנה בעניין מה שקורה בקריית שמונה כמקום מפונה. לא היה קשב למקום הזה בכלל. עד עכשיו הצפון פחות זוכה לכותרות, למרות שאלפי משפחות שם עברו נדודים ובתים רבים נהרסו לחלוטין".
“פגשתי מציאות יומיומית של חיים תחת אש. בגליל העליון פונו רק חלק מהיישובים, ואחרים נותרו ללא פינוי רשמי. התושבים נשארו בבתים, תחת איום מתמיד של טילים וכטב"מים. ובמקביל שירותים בסיסיים חדלו לפעול. בין אזעקה לאזעקה התנהלו חיים שלמים – לחץ, דאגה, עבודה והמשך תפקוד. כך נראתה שגרת יומם של תושבי הצפון שנשארו בקו האש יותר משנה. “קריית שמונה ומטולה קיבלו את פניי דוממות וריקות: כבישים שוממים, רמזורים כבויים ושקט מעיק. נחשפתי גם לקריסת השגרה החינוכית: תלמידים, מורים וגננות התפזרו בכל הארץ, לימודים התקיימו בלובי מלונות, במוזיאונים ובקרוואנים, ומורים נאלצו להמציא מחדש את תפקידם תוך ריצה תכופה למרחבים מוגנים. מערכת החינוך בצפון נדרשה לעמידות, לאלתור וללמידה מואצת של מציאות שאינה נלמדת בשום מוסד להכשרת מורים".
“הייתי מופתעת. כשהגעתי לקריית שמונה ושכרתי דירה צחקתי שאני יכולה להחנות את האוטו באלכסון, באמצע הרחוב, וזה לא יפריע לאף אחד. היו לי שתי חוויות קשות: האחת היא הבדידות והריקנות של קריית שמונה, והשנייה היא ליווי נושא החינוך במועצה האזורית גליל עליון, ששם המצב יותר גרוע מהמצב בקריית שמונה כי הם לא הוגדרו מפונים. התלמידים שם נשארו ללמוד תחת אש, ובכל בוקר יצאו להסעות כשלא ברור אם תתפוס אותם נפילת טילים או לא. הרי אין משמעות לאזעקה כשאתה באמצע הכביש. את כל הדבר הזה המורים היו צריכים להחזיק, תוך שהם דואגים גם לילדים הפרטיים שלהם ואמורים לייצר איזושהי שפיות. זו חוויה מטורפת שזר לא יבין אותה".
עליזה בלוך (58) הייתה בין השאר מנהלת בית הספר ברנקו וייס בבית שמש וקצרה פרסים על תרומתה לחינוך בישראל. מאז ספטמבר 2024 היא נשיאת המרכז הישראלי למצוינות בחינוך (“יאסא"). כשהגיעה לקריית שמונה החלה לפגוש ולראיין מורים, מנהלים, הורים ותלמידים מאזור הצפון, חוותה דרכם את האתגרים וההתמודדויות עם הסיטואציה המורכבת של קיום שגרת לימודים בתוך מלחמה כשברקע תושבים רבים מפונים למלונות או לאזורים שונים, מורים ומנהלים רבים במילואים וגם השכול שנגע במערכות חינוך רבות.
“הרגשתי שבמלחמה עוסקים הרבה בלוחמים ובפצועים, שזה מאוד חשוב, ושוכחים, לתפיסתי, שמי שמחזיק במלחמה הזו את העורף הם אנשי החינוך", היא אומרת. “הרגשתי שהם צריכים לקבל יותר הערכה. המערכת התגייסה כאן באופן עצמאי. ראיתי מורים, מנהלים, יועצות וגננות שמבינים שהמלחמה על הכתפיים שלהם. כל גוף חינוכי הגיב אחרת וניהל את האירוע אחרת תוך מציאת פתרונות ארגוניים ופדגוגיים אחרים".
“שהמלחמה סיפקה הזדמנות לייצר מערכת שמקטינה את הרגולציה למינימום. המלחמה הוכיחה שכל המנהלים והמורים ששרירי הגמישות, היצירתיות והאומץ שלהם מפותחים הצליחו לפרוח ולייצר פתרונות טובים לתלמידים, וכל מי שחיכו להנחיות מהממשלה בירושלים היו מפורקים. חלק מהסיפור זה להבין שמקום שבו אתה נותן לאיש השטח את החופש ליצור, להוביל ולדחוף, יצמיח תוצאות טובות.
“תושבים שמפונים או שחוזרים לבתיהם, מורים שמגויסים למילואים – המון אנשים מושפעים מכל צעד כזה. אנחנו צריכים להבין שלכל מיני החלטות, כמו פינוי, או ביטול והחזרת בגרויות, יש השלכות 20־30 שנה קדימה. למדנו גם על הפער שבין הפריפריה למרכז. אנשים שפונו מהפריפריה למרכז ראו עולם אחר לגמרי. אלה שחזרו לגור בקריית שמונה חזרו אנשים אחרים. את כל האלמנטים האלה צריכים להביא בחשבון בתכנון נושאי חינוך".
נשיאת “יאסא" הקימה בשנה האחרונה מרכז מצוינות בתוך קריית שמונה. “אני מאמינה שיש לתושבי הצפון יכולת להצטיין בפן החינוכי וצריך לתת להם את הכלים לכך – לא ממקום של רחמים, אלא ממקום של חוזק", היא מסבירה. “עדיין יהיה יהיר לדבר על הישגים בתקופה הזו כי מוקדם מדי. כרגע המשימה היא לייצר אמון של האנשים בעצמם, במערכת ובהזדמנות שהם מקבלים לייצר שינוי. כולנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים ולתת כוח ואמון באנשים. בסופו של דבר, ההיסטוריה נעשית על ידי אנשים".
התרעות פיקוד העורף