האיש, במקרה, הוא מנהל הרויאל שייקספיר קומפני - כמה נעים לפנטז שמישהו במעמדו מגיע לעבוד בישראל של היום. התירוץ הרשמי לתקרית האלימה הוא התבטאות מכוערת, ואלימה לא פחות, של הבמאי על קולגה של ארתור ("היא טיפשה. ושמנה מדי. היא שמנה פרה וזה הורס הכל"), אבל זה לא רק הרצון להגן עליה ועל כבודה; "הוא פשוט מתמלא אינסטינקט ריצ'ארדי להעניש את מי שרוצה להיות מוענש".
ולבר מעצב דמויות חיות ונושמות (ומזיעות ומקיאות) ורוקם עלילה טרגי-קומית סוערת שמדלגת בין מקומות וזמנים, בשליטה של מנצח וירטואוזי. כל כלי בתזמורת שלו מכוון לתפארת ובא לידי שימוש מושלם, גם כשארתור מתמלא ברחמים על אמו המנגנת בהרכב חובבים נחות. הדימויים אינם מפסיקים לקלוע ולהפתיע, כמו למשל, "ברוסיה היו אומרים ששמש חורפית היא כמו אמא חורגת, מאירה פנים אך לא מחממת". ולבר אינו ממצמץ בבואו לפרט את מסלול ההרס השיטתי, ה"ריצ'ארדי" באופיו, ואולי גם הבלתי נמנע, של ארתור.
הרס עצמי בראש ובראשונה, אבל בהחלט גם כללי וסביבתי. אביו המדען נאלץ לעבוד כשומר לילה בעיריית חולון, אבל ארתור מסרב (לכאורה) להרגיש אשם על המהפך המשפחתי שהוא אחראי לו בבירור. גם אם יש ספק באשר לחטא הקדמון של ארתור, או לכל החטאים שבאו בעקבותיו, הוא בהחלט נושא בעונש, כיאה לכל גיבור טרגי (הפעם בלי קומי) מקולל ומקולקל. רסקולניקוב בוודאי מצחקק לעצמו באיזו סמטה חשוכה.
בדרמה הזאת כל פשע מנוסח ומוגדר ונשפט עד תום, אין הנחות ואין כפל מבצעים, ובוודאי לא סיכוי לחנינה, ואפילו נשיא המדינה לא יוכל לעזור. יושע מפרט אך מביא לשולחן גם הקשר היסטורי. "אני חייב להזכיר שאלימות כלפי ילדים היתה מקובלת במחוזות ילדותנו. היו לי חברים שרגליהם נצרבו במוטות ברזל מלובנים כי הוריהם חשבו שבכך הם יטיבו את דרכיהם. היו בשכונה שלנו ילדים שנכבלו בשלשלות מתכת לקיר הבית. אלינו הביתה לא הגיעה בשורת הברזלים המלובנים. הנשק היה קר יותר, אבל לא פחות מקפיא דם ומרסק נפשות".
כשם שהאם לא חסכה את שבטה מבניה, יושע אינו חוסך בתיאורים של "גילויי האהבה המשונים" שלה. מתברר שהיה לה "דחף להרוס, לפצוע, להכחיד מה שטוב בעולמנו", ובין היתר היא גם קיללה את ילדיה בערבית ציורית, קללות שאת משמעותן לא הבינו בזמן אמת, אבל מן הסתם ניחשו. אחרי שנים לומד אורי מידיד ערבי שאחת הקללות שבהן הרבתה להשתמש מאחלת לנמען שכבר תגיע ארוחת האבל לציון מותו. "תודה, אמא", הוא מעיר בהתפעלות.
שני האחים הם גולים מבחירה, באתונה ובאוסלו בהתאמה. הם מנסים לשחזר ביחד ילדות שמוטב לשכוח, ושלשרוד אותה בחתיכה אחת היה סוג של נס, וזאת בפרק זמן קצר ודחוס שבו עדיין קיימת ההתלבטות (מצד אורי לפחות) אם להגיע בכלל להלוויה בארץ, כי בינינו, אפרופו צביעות, מה הטעם לטרוח. השניים גם חותרים לתקן את הקשר ביניהם, שהתקלקל וניתק כמעט לגמרי.
זוהי ברית של נבגדים ומעונים, שחטאם היחיד היה להיוולד למשפחה הלא נכונה, שהתגלתה כארץ אויב עוינת בפני עצמה, כך שהגירה (או בריחה) היא האופציה ההגיונית המתבקשת. מתברר שהאב היה בריון לא פחות נבזי מהאם, אף על פי שאורי נטה משום מה לרכך את התמונה. דבורה/צרעה אומנם "רק" ניסתה להציל את עצמה, אבל המחיר היה פגיעה ישירה באחיה. האם מצדה לא תוותר על ההזדמנות להעביר את מסר ההשפלה הסופי מקברה הטרי, עם קריאת הצוואה.
התרעות פיקוד העורף