גם ב-2025 היו ספרי מקור שקצת נעלמו מתחת לרדאר. 2026, שהושקה זה עתה, היא הזדמנות מצוינת לחזור אליהם ולגלות אותם מההתחלה.
קצת אפל. גם לתל אביב, כמו לכל מטרופולין המכבדת את עצמה, ישנן רוחות רפאים משלה, של אנשים שמתו בנסיבות חשודות פחות או יותר, וקצתן אפילו ישפיעו על חייו של גיבור הרומן המבדר, שחקן כושל שנאלץ לפצח תעלומות של אחדות מהן, שנתקעו פה שלא בטובתן - ובטובתו. "אחדים מכם ודאי תוהים אם יש משהו שאנחנו, כאן למעלה, יכולים לעשות למען אותן רוחות שתקועות למטה. ובכן, התשובה היא לא. כל רוח והחבילה שלה. כל רוח וההתמודדות שלה (...) ואולי הן תתקענה אצלכם לנצח". עולם התוכן של עופר, 184 עמ'.
קצת עצוב. חיי המספר לובשים ופושטים צורה ברומן מתעתע המזגזג בהצלחה בין ז'אנרים ומצבי צבירה; פעם הוא נער המתכונן לפרשת בר המצווה ופעם חייל העולה על מטען בשדה הקרב, ואז עובד בבית חולים המתמודד עם דעיכת הוריו. בדרך אנחנו מלווים את היפנים שיודעים כי היופי זמני ועלול לפוג, וסוגדים ל"דובדבן המתייפח", ונזכרים באמא קוראז' שמאבדת עוד ילד בסחר המלחמה, כי לא למדה דבר. תשע נשמות, 272 עמ'.
קצת יוון. יוון היא לא רק טברנות וגבינת פטה, ולא רק יעד הגירה אופנתי ונחשק ו"ניסוי מוצלח בגלובליזציה רכה". מדובר בחברה תוססת ורבת-סתירות, שבה כל הנפלאות הידועות, ואהבת הזרים הנדירה, מתקיימות לצד שמרנות עיקשת, בירוקרטיה קפקאית, פטליזם כנוע ותוקפנות עצורה. על הנרטיב כאן מופקד "זוג צעיר שהזדקן במקרה ועבר לגור ביוון, לפחות לבינתיים". הם הציצו ונפגעו, בעיקר לטובה, ממדינה שלא ממהרת לשום מקום ומעדיפה ללכת בנחת ובכפכפים, ובכל זאת מגיעה למקום הנכון לפני כולם.
קצת תאומים. מכירים את סינדרום התאום המוצלח מבין השניים? שהיפוכו כמובן הוא סינדרום התאום המקופח והמתוסכל? בעז גאון צולל ראש לנבכי התופעה, עם סיפורו של מיקי, מחבר רב-מכר שחוזר מאמריקה עם הזנב בין הרגליים אחרי שהואשם בגניבה ספרותית, רק כדי לגלות שתאומו יואב, שנועד בוודאות לגדולות ונצורות, לא עמד בציפיות. מיקי לא מוכן לתת לזה לקרות, והוא נחוש לשנות את התסריט המשפחתי. "הוא דוקר אותי בלב אבל אתה מחזיק אותי בכתפיים, כדי שחלילה הוא לא ימתח שריר (...) זה שאני לא אומרת לך כל מה שאני רואה לא אומר שאני עיוורת". עם עובד, 344 עמ'.
קצת מתוק. "עם הזנב בין הרגליים אני חוזרת לדירה שלי ומחסלת עוד חצי קילו דובדבנים. יש לי חשק למתוק, כואבות לי השדיים, כן, כואבות, איך שד זו מילה בזכר אני לעולם לא אבין. גם רחם ודגדגן. עברית שפה גברית". הדירה המדוברת היא צרה נדל"נית שתניב סיפור אהבה בלתי אפשרי, אבל דמיינו חצי קילו דובדבנים בקצפת ותבינו מה מצפה לכם. והכל בשפה הכי נשית שאפשר. לבקש יותר מזה זאת חמדנות לשמה. יצירה עברית, 234 עמ'.
קצת תרבות 2. דן עומר, מבקר ספרות ומורד בנשמתו, תנועת מחאה של אדם יחיד (ובודד) ואינטלקטואל שחי תמיד על הקצה, הספיק במהלך 44 שנותיו להסתכסך עם אנשים ומוסדות רבים, חלקם אפילו פרות קדושות ולו בעיני עצמם, וחשף שחיתויות שלטוניות, עוולות כיבוש, שקרי דת ואי-צדק חברתי הרבה לפני שכל אלה היו "באופנה". "מסופר על החכם היווני הקדמון דיוגנס, שאדם שראה אותו פעם רוחץ עדשים בחבית אמר לו: אם תלמד להתחנף לעריץ לא תיאלץ לרחוץ עדשים. תשובת החכם: אם תלמד לרחוץ עדשים, לא תיאלץ להתחנף לעריץ". פרדס, 196 עמ'.
קצת התבגרות. אז סהר כן אוהב בנות או לא אוהב בנות? מה עושה נער מתבגר שלא מרגיש את הדברים שהוא אמור להרגיש. ואיך לצאת מהבלבול כשהמורה לתיאטרון, מכל המורים, מתנכלת לו, וכשאתה לא מסוגל להפסיק להסתכל על התלמיד החדש בכיתה שיש לו תסרוקת כמו של סוקה מהסדרה "אווטאר". וכך התחיל העצב המתוק, והבדידות חונקת את הצחוק. "אל תדאג, גם עם הגשר תוכל להתנשק, זה לא כל כך נורא". ספר התבגרות מקסים במינו. מטר, 192 עמ'
קצת אימה. "הניצוץ", כולל זוג תאומות, אבל בקוטג' מדוגם בשרון ולא בבית מלון זנוח בקולורדו, ועם שחר הקופירייטר בתפקיד ג'ק ניקולסון הסופר. כשאשתו נועה טסה לנסיעת עבודה, שחר נשאר לבד עם התאומות, ועד מהרה הוא מגלה לחרדתו שהן לא היחידות שמשחקות בצעצועים. חפצים זזים מעצמם, רעשים מוזרים נשמעים, ושחר מבין שהם לא לבד. גם בלי עזרה מסטיבן קינג וסטנלי קובריק, גל ובר מצליח להעפיל אל פסגת הפחד - ולהישאר בה. מטר, 304 עמ'.
קצת היסטוריה דמיונית (לכאורה). רומן היסטורי אלטרנטיבי (משולב בעלילת ריגול, סיפור חניכה והרפתקה רומנטית) המתרחש בפודראבה, מדינה דמיונית, אך אפשרית, באזור הבלקן של ימינו. כמה מטרידה השורה התחתונה: לא משנה מהי צורת השלטון, האזרח הקטן הוא זה שתמיד נמעך תחתיה. "כשיש לאנשים חופש הם מפתחים מודעות לכל מיני דברים שעושים אותם אומללים. אם אתה רוצה שהם יהיו מאושרים, אתה צריך לכוון אותם לכיוון הנכון". כתב הוצאה לאור, 249 עמ'.
קצת כאב. בנובלה המהפנטת הזו בוחן יובל נריה, פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית המחקר בפוסט-טראומה בֿמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה, מה קורה כשמטפל יושב מול מטופל ופוגש בכאב שלו עצמו, שאותו לא הצליח לרפא. מתברר שטיפול נפשי עשוי להיות מן הדברים הנועזים ביותר ששני אנשים יכולים לעשות ביחד מבלי לצאת מן החדר. ברקע מהדהדת פסיקתו של וויליאם פוקנר שהעבר לעולם אינו מת, והוא אפילו לא עבר. "לא נולדתי באור החמה ולא אמות כשתשקע. החושך ילד אותי, והוא שומר נפשי משיגעון". כנרת זמורה דביר, 128 עמ'.
קצת אהבה. למה ומדוע מתאהבת מעין תמיד, אבל תמיד, רק במי שלא יכול להחזיר לה אהבה, והאם אפשר לתקן את המצב המעוות הזה? "אכן, למדתי אצל פרופסור לאופר ‘מבוא לתרבות הקלאסית', שבו הוא חזר ואמר לנו שקופידון, השדכן המיתולוגי, לא היה בעל כוונות טובות לגרום לאנשים להתאהב זה בזה ולהיות מאושרים. הוא היה במקרה הטוב ילד שובב, ובמקרה הרע ילד נקמן, שגרם לאחרים להתאהב באדם הלא נכון, לאלים לרדוף ללא הרף אחרי נימפות שברחו (...). אבל זה לא נכון שהוא כיוון את החץ שלו עקום. למעשה, הוא היה הצלף הכי טוב בעולם". כנרת זמורה דביר, 288 עמ'.
קצת סאטירה. ספרה העשירי של רונית ידעיה מפעיל עקיצה סאטירית כדי לדון בתשוקה הישראלית המתגברת לרכוש נדל"ן מעבר לים (ולו רק הים התיכון) כנתיב מפלט ותכסיס גאולה. "ואולי לזה התכוון גדי בכנס כשאמר ‘היוונים אוהבים לבלות כאן והתיירים פחות'. למה? כי זול? כי מוזנח? כי עיירת פיתוח על שליכט? כי הילידים מרגישים בבית בלכלוך? ברעש? כי מסחרה של אי? כי הג'נטריפיקציה של הפליטים הישראלים העלתה במקומות אחרים את מחירי הדירות במאות אחוזים וכאן רק את מחירי הקבב?". יצירה עברית, 128 עמ'.
קצת מלחמה. ורסנו הוא שם עט של מילואימניק פעיל (מדי). גם שמותיהן של שאר הדמויות ברומן שונו, אבל הסיפור הזה קרה באמת ונכתב במחברת מרופטת, בליבה של מלחמה. "כמאה זבובים קרקשו במשך כל היום. זעקותיהם נבלעו בקולות הירי ביום ובפצפוצי הקשר בלילה. העינוי התרחש תוך התעלמות מוחלטת של הסביבה. מדי יום ישבו קצינים בחמ"ל, מתכננים התקפות, גוזרים תוכניות, מתווכחים, צוחקים, נאנחים, ומעליהם תלויות גופותיהם של זבובים שלא שרדו את הלילה, וזבובים שמביטים בסעודת הבמבות בשולחנם ומייחלים לחופש". שתים, 223 עמ'.
קצת אוצרות. "אוצר מילים" כשמו כן הוא, אוצר של ידע, רגש, תובנות וסתם תבונה שסופרים מצליחים מעניקים בנדיבות למראיינת הקשובה שירי לב-ארי, שבאה מאהבת אמת של כל "מה שכרוך", כשם תוכנית הספרות הפופולרית של מיה סלע ויובל אביבי. בספר מכונסות שיחות שהתקיימו על פני יותר משני עשורים, עם מאורות ספרותיים כמו טוני מוריסון, מרגרט אטווד וג'ונתן פראנזן, וכוכבים מקומיים כמו מאיר שלו ואתגר קרת. רגע דל לא תמצאו פה גם אם ממש תתאמצו. "המטפורה, כך חשבה וירג׳יניה וולף, היא ראשית ההחלמה; ברגע שאדם חושב שמשהו הוא כמו משהו, הוא מתרחק מעט ממקור הכאב ומתחיל תהליך ריפוי. גם את זה עושה הספרות". עם עובד, 392 עמ'.
התרעות פיקוד העורף