שבוע מארץ השבועות וטיפוס מארץ הטיפוסים: כיף חורפי עם אגתה כריסטי

אתם יודעים שהגעתם הביתה כשאחת הדמויות מציינת כבדרך אגב: "זה אחד מבתי האחוזה הגדולים באנגליה, ג'יימס יקירי. מקום שמלכים ומלכות יוצאים אליו בסופי שבוע ודיפלומטים מתכנסים בו ומדפלמים".

העסקים כרגיל אצל כריסטי. הדיפלומטים מדפלמים (והשבחים למתרגמת הקבועה של כריסטי בגלגולה המחודש בעם עובד, מיכל אלפון), ו"אנחנו, הנשים המסכנות, ממש משתדלות להעמיד פנים שאין לנו ירכיים. החגורה הזאת עשויה מגומי אדום והיא מגיעה כמעט עד הברכיים ופשוט אי אפשר ללכת כשלובשים אותה".

כמו כן סמכו על כריסטי (ואלפון), שלפתע תיכנס לטרקלין נפש פועלת שתתואר כך: "הברון לולופרטיז'יל, גבר מגודל וגיבח ולו זקן אדירים שחור מתרחב". כמה התגעגענו למילה "גיבח" ואפילו לא ידענו! וקבלו בבקשה גם את "המפקח בדג'וורתי בלשכתו. השעה: 08:30. המפקח בדג'וורתי הוא גבר גבוה ועב בשר ומצעדו תקני וכבד. ברגעי קושי מקצועי הוא נוטה להתנשף. בחדר נמצא גם השוטר ג'ונסון, שוטר חדש מאוד, ויש בו משהו רך ופלומתי, כמו תרנגולת אנושית".

העסקים כרגיל כמובן גם בענייני העלילה, שערימה נאה של תעלומות (וגוויות) מעטרת אותה לאורכה ולרוחבה, ושאלות כמו "איזו סיבה יכולה להיות לך לרצוח רוזן לא מוכר מארץ זרה?" נשאלות בה לעיתים תכופות. אבל העלילה, כמנהגה של כריסטי, מותחת ומסחררת (מסחררת מדי לפרקים, ומופרכת מתמיד) ככל שתהיה, היא כמעט רק גיבורת משנה במחיצתן של אמרות שפר כגון "קטיפה שחורה זה ממש פוליטי, נכון?" או "בני תרבות לא מציעים נישואים לפני ארוחת הצהריים" וכמובן, "גם מי שעשיר כקורח תופס תמיד את הרכבת של 9:17". והרי לכם עצה שימושית לחיים, גם אם לא בהכרח לחיים שלכם.

כמו כן, הידעתם כמה קשים חיי האריסטוקרטים? לורד קייטרהם מתלונן בין היתר: "סתירות פנימיות, ועוד לפני ארוחת הבוקר!", ואז מרביץ מונולוג כמעט שייקספירי. "אנשי הציבור האלה אנוכיים להחריד. מכריחים את המזכירים האומללים שלהם לקום בשעות־לא־שעות כדי להכתיב להם שטויות. אילו היה חוק שכופה עליהם להישאר במיטה עד אחת עשרה בבוקר, זה היה מיטיב עם העם כולו! ומילא, אילו רק לא דיברו שטויות כאלה. לומאקס מבלבל לי במוח על 'המעמד' שלי. כאילו יש לי מעמד. מי רוצה להיות לורד בימינו?".

ייתכן שהשאלה האחרונה בישרה את הולדת השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" (שבתורו מבוסס על השיר שכתב קול פורטר לסרט "החברה הגבוהה"). בכל מקרה די מתחשק להיות לורד או בן לורד או אפילו סתם זבוב על הקיר בחצרות האצולה של כריסטי. מי יודע, אחת האצילות עשויה לומר גם לנו משהו אגבי כמו, "עולה על הדעת שמחר בבוקר - נגיד, בסביבות עשר, שעה טובה ובטוחה שלא תלהיט יותר מדי את הרגש - אולי אפילו אנשק אותך". הבטחה עם שחר, גרסת האימפריה השוקעת. דמות נשית אחרת תוהה בלי להתבלבל, "האיש מפחד ממני. מהנהיגה שלי או מיופיי הקטלני! מה מהשניים?" (תשובת הג'נטלמן: "השני כמובן").

"קללה על ראשי", אומר משרת, כי באשר ישנם אדונים, ישנם גם משרתים. "גץ כמוס של שעשוע" מבליח בעיניו של מפקח משטרה שתקן, שעליו אומר מישהו: "פטפטן שכזה, זה מה שאני אוהב אצלך". גץ כמוס של שעשוע יבליח בעיניכם לאורך ולרוחב הקריאה כולה, כמקובל בספריה של כריסטי השובבה והערמומית, שהייתה רק בת 35 כשפרסמה את "הסוד באחוזת צ'ימניס" (וב"סוד" הכוונה לעשרה סודות שונים לפחות, אל חשש) - הנחתם במשפט מופלא כשלעצמו: "הייתי אומר, סח מר היירם פיש בחצי קול, לעצמו ולעולם, שזה היה שבוע מארץ השבועות". מה אתה סח! יש פה גם "טיפוס מארץ הטיפוסים", אז עם ארץ כזאת, מי רוצה לנסוע לחוץ-לארץ?

לא תמצאו כאן את הרקול פוארו או את מיס מרפל, אבל נראה שכולם מסתדרים מצוין בלעדיהם. יש מפקח אורח מצרפת, ומישהו מאמריקה, והשמחה רבה. עליצות אמיתית שורה על פני ההליכים, ורומנטיקה בלתי מסויגת צועדת יד ביד בגני האחוזה המרהיבים עם פמיניזם בלתי מתנצל. הנאת הסופרת מידבקת כל כך, שממש אפשר לשמוע אותה מצחקקת מעל מכונת הכתיבה שלה.

אבל לא הכל בועות שמפניה אצלה, ויש לה בהחלט מה לומר גם על שיטות משטר שונות ועל המין האנושי עצמו, וזה תמיד מצלצל אקטואלי להחריד וקרוב לאין שיעור. "יצאתי למסעות וראיתי את העולם הגדול. אין בו הרבה שוויון. שלא תטעה, אני עדיין מאמין בדמוקרטיה. אבל צריך לכפות אותה ביד ברזל - לדחוף לעם את הדמוקרטיה לגרון. בני אדם לא רוצים להיות אחים - אולי יבוא יום והם ירצו בזה, אבל לא כרגע.

אמונתי באחווה האנושית מתה בשבוע שעבר, ביום שהגעתי ללונדון וראיתי שהנוסעים בעמידה ברכבת התחתית מסרבים בכל תוקף להתקדם ולפנות מקום לנכנסים. לא תצליח להפוך אנשים למלאכים אם תנסה לדבר אל הצד המוסרי שלהם - אבל באמצעות שימוש מחושב בכוח תוכל לכפות עליהם להתנהג זה לזה בצורה נאותה פחות או יותר, ולעת עתה זה מספיק. אני עדיין מאמין באחוות האדם, אבל ייקח זמן עד שתגיע. משהו כמו עשרת אלפים שנה. אין טעם להקדים את המאוחר. האבולוציה היא תהליך איטי".

ממלכה דמיונית (או לא) בשם הרצוסלובקיה (שבין היתר מומלץ לחפש זהב בהרי הטרשים שלה) מככבת בסיפור, ואולי אפילו תהיה לה תקומה, סליחה על הביטוי. "אנחנו נעשה חיים משוגעים", מהרהרת אחת הדמויות. "נלמד את השודדים לא לשדוד ואת המתנקשים לא להתנקש ובאופן כללי נשפר את רמת המוסר במדינה".

תקוות גדולות. בקרוב אצלנו. עשרת אלפים שנה גג.