"רחובות": למה אנחנו לא עוזבים - ומה המחיר של ההישארות

בציפייה גדולה ניגשתי אל קריאת ספר שיריו החדש של המשורר טובי סופר, "רחובות". בספר קובצו 43 משיריו שנכתבו בחמש השנים האחרונות. זה שנים שאני עוקב אחר שירתו המדויקת של המשורר הזה ומשתאה: כתיבתו תמיד מותירה אותי עם שובל של מחשבות וארומה של הרהורים סביב כל שיר ושיר.

בשנים האחרונות, בעקבות קריאת שיריו במוספי ספרות של העיתונות היומית, בכתבי עת ובבמות תרבותיות שונות, אני תוהה לא אחת כיצד מצליח המשורר ליצוק לשיריו עלילה בנויה לתלפיות, לברוא דמויות מבודלות, להכניס בהם קצב סיפורי מעולה וכל זאת  בעשרים, שלושים או ארבעים מילים, בעוד לי, כסופר, נדרשות עשרות אלפי מילים של כתיבת רומן כדי לספר את סיפורי. אולי זו קנאת סופר במשורר...

---

כשפתחתי בקריאת "רחובות", תהיתי האם גם הפעם אזכה להתרשם מיכולתו של המשורר למסור לקורא תובנות ומסרים סמויים, שגם אם אינם כתובים מפורשות בשירים, הם נמצאים בסאבטקסט (רובד סמוי) שלהם, ומועברים אל הקורא על ידי המשורר בדרך עקיפה.

כמה וכמה מוטיבים צפו ועלו בי במהלך הקריאה בספר החדש. קצרה היריעה במאמר זה מלהכיל את כולם ולתאר את מהלכיהם. אנסה לעשות זאת באמצעות דיון במוטיב אחד, החוזר ביתר שאת בשער "אנשים מעבירים את חייהם", העוסק בבחינת טבע האדם, בהתנהלות האנושית בכלל ובמערכות יחסים בין בני אדם בפרט: האופן בו בוחר אדם להישאר במערכת יחסים, ולחילופין - לעזוב.

לאורך הקריאה בשירי השער הזה זיהיתי שוב ושוב את שאלתו ואת פליאתו של המשורר, כיצד ייתכן שאנשים בוחרים לעיתים לראות את עצם קיומם כנתון עובדתי, או ביולוגי או אפילו סטטיסטי, ומחליטים במודע שלא לבחון את השאלה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית של משמעות החיים בכלל ומשמעות חייהם בפרט.

הם כבר כאן, על הפלנטה הזו. הם קיימים, הם נוכחים, והם בוחרים "להעביר את חייהם" כאילו היו נוסעים מזדמנים בתחנת רכבת, רכבת חייהם, שאמורה לקחת אותם מנקודה אל נקודה במסעם. הם אינם  חסרי יכולות ואינם חסרי מעוף. הם אנשים תבוניים ומלאים כרימון, אך הם יושבים במקומם, חסרי יוזמה, במצב סביל,  ומביטים ברכבת החולפת, ללא כל ניסיון מצידם להשפיע על כיוון הנסיעה ומטרתה. יכולת המשורר לספר ולמסור תובנות שכולן נמצאות בסאבטקסט של השיר, מוצאת ביטוי נפלא  בשירו "אנשים מעבירים את חייהם".

אֲנָשִׁים מַעֲבִירִים אֶת חַיֵּיהֶם / טובי סופר

בשיר זה תוהה המשורר כיצד יכולים אנשים להעביר פרקי חיים שלמים לצד אנשים, אשר לא רק שאינם מאפשרים להם לצמוח או לנוע קדימה, אלא "מנמיכים" אותם.

שאלת המשורר נותרת פתוחה: מדוע בני אדם אינם פורשים כנף, מדוע הם אינם יוצאים לחירות חדשה, מדוע הם אינם מתנערים מכבלי אלה שעוצרים בעדם, מדוע למרות הכול הם בוחרים להישאר? מדוע גם כאשר ישנה אפשרות, אולי הזדמנות פז נדירה, המזדמנת להם אחת לחיים שלמים להימלט מקשר חונק וכובל שכזה, הם עדיין בוחרים להישאר ולסכל את אפשרות חילוצם ("וכשמגיעה אל חופיהם סירת מילוט, הם מטביעים אותה"). המשורר משתמש בדימוי שאין ברור ממנו: "סירת מילוט", סירה המחלצת נפשות המצויות בסיכון, סירה המצילה מאובדן. אבל האנשים מונעים מעצמם את יכולת ההישרדות שנקרתה בדרכם - הם מטביעים את אפשרות הצלתם.

המשורר אינו מסתפק בציון העובדה הלאקונית הזאת והוא מנסה להתחקות אחר הסיבות. הוא שואל, רומז, בכתיבה ריאליסטית מצומצמת ונדירה בעיניי, מה יכול לגרום לאדם להעביר את זמנו כסטטיסט בהצגת חייו, וכאן מגיעה התשובה: "כי איש לא יבינם מלבד ההם, ולכן הם נשארים איתם". המסקנה מרתקת וגם מכאיבה. במילים נוקבות מתאר המשורר את חיי הנשארים: "בני אדם יושבי חושך, אסירי עוני וברזל".

הנושא שב ועולה בשיר "במרכז המסחרי", העוסק בשיחת טלפון מזדמנת בין אישה לבין חברתה, שהתנהלה סמוך למקום הימצאו של המשורר במרכז מסחרי כלשהו. הדוברת בשיר מתלוננת באוזני חברתה על יחסו המחפיר של בעלה כלפיה: "אתמול בערב בעלי דיבר אליי לא יפה. בגסות, בקוצר רוח"... והיא מוסיפה: "כבר האמנתי שֶׁהַשָּׁנִים סידרו ביננו את העניינים".

מהסאבטקסט של שיר נהדר זה ניתן להבין כי המשורר מקווה שהדוברת תסרב לקבל את התעמרותו הנפשית של הבעל, שתתמרד, שתפעל להצלת חייה. כקורא הרגשתי איך מבקש המשורר לזעוק אליה: אל תקבלי כמובנים מאליהם את גסות הרוח, את התלהמותו (אולי האלימות המילולית היא גם פיסית, אין לדעת, אך התחושה שזאת אפשרות ריאלית נוכחת בשיר). שמעתי את המשורר "משדר" לאישה, גיבורת שירו: קומי, חפשי לך דרך חדשה. ראיתיו אף מוכן להושיט לה יד תומכת.

אך הוא שותק, והאישה ממשיכה ומספרת לחברתה, שהשנים הרבות לא שינו בבעלה דבר: "ופתאום אתמול הוא חזר, להיות האיש המר, וכבר מאוחר לעזוב אותו..."

האמנם מאוחר לעזוב? האמנם כך כדאי לה "להעביר" את חייה? האישה אינה מחפשת את "סירת המילוט" מהשיר הקודם.

ואם לא די בשתי דוגמאות אלה, הינה השיר "עץ השדה".  הפעם אומר המשורר אמירה שְׁלֵמָה ב-13 מילים מדויקות להפליא:

עֵץ הַשָּׂדֶה / טובי סופר

המשורר תוהה האם אי פעם יגיע אביב אל האנשים המסרבים לעזוב?  הרי לא כך הוא עץ השדה, אשר בטבע אמנם ניצב נטוע במקומו, אבל מעונה לעונה הוא מחדש את לִבלובו.

וכעת: שימו לב לשיר הבא:

סִפּוּר פָּשׁוּט / טובי סופר

המשורר מניח את המילים בשירו, ומבקש ממני הקורא לחשוב על מה שלא בהכרח קראתי או ראיתי בעיניי בטקסט: מה הם אותם "סיפורים" שמספרים לעצמם האנשים?

אני תוהה האם זהו הפתרון שמצאו לעצמם כל אלה שבחרו להישאר במערכות יחסים כובלות ועוצרות? האם הם מספרים לעצמם בדיות על חייהם, סיפורים מופרכים על אושרם שאינו קיים? אולי הם מספרים לעצמם על כל הטוב החומרי שיש להם בזכות האנשים הכובלים אותם?

או להיפך: אולי הם מספרים לעצמם על כל המחסור והדלות החומריים, שעלולים להיות מנת חלקם אם יבחרו לפרק את מערכות היחסים הכובלות שלהם (בדומה לאישה במרכז המסחרי שאומרת לחברתה: "ואני תלויה בו לחלוטין, ואני תקועה עד העצם, את שומעת, עד העצם")?

אנשים מתרצים לעצמם את החלטתם להישאר תקועים. הם מרפדים את הבחירה הכואבת באינספור כריות למען נוחותם. "וככל שיפליגו מן האמת", ככל שיאמינו בעצמם בבדיות שהם בודים על חייהם, כך ייקל להם וכך הם יצליחו "לשוט על מי מנוחות", בים של סיפורים או שקרים, שהם מייצרים ללא הפסקה. ומכאן אל הצד הקשה יותר של הפרידה שלא פעם היא סוג של נטישה.

רְכוּשׁ נָטוּשׁ / טובי סופר

אני הקורא חש את כאבו של המשורר על האופן שבו לעיתים, ללא חשיבה מעמיקה, ללא טיפת חמלה, בוחר אדם לקום וללכת, לנעול פרק שלם בחייו, לנטוש ולהותיר מאחוריו אדם אחר נטוש.

המשורר המציג בפנינו בשיר שלל תמונות ודרכי נטישה ("בשיחת טלפון, בהודעת אס-אם-אס, לפעמים מבלי להגיד מלה"...) ער לאפשרות כי במקרים מסוימים ההחלטה לנטוש מוצדקת ("לפעמים הם צודקים") אבל באותה נשימה הוא מֵצֵר על האופן שבו "בוקר וערב ולילה" מתבצעות נטישות המותירות אחריהן את הנטושים כ"רכוש נטוש".

שירי הספר, מדויקים ורבים מהם קצרצרים, מוגשים לקורא במסגרת שישה שערים. במאמרי זה בחרתי לדון בחלק קטן משירי השער הראשון הנושא את השם "אנשים מעבירים את חייהם".

כסופר, הכותב רומנים, תהיתי במהלך קריאת כל שירי הספר כיצד שוזר המשורר פנינה אחר פנינה, שיר אחר שיר, וכיצד הולכת ונבנית בספרו עלילה קיומית סוחפת שהיא מחרוזת מרהיבה של רגשות, זיכרונות, תהיות, חיוכים ומכאובים. זהו מסמך לירי מרתק ומיוחד במינו.

לו יכולתי הייתי משתף כאן עוד ועוד מכל המראות אשר ראו עיני בכל אחד משערי הספר. בשער "בקרוב תגענה ציפורים" הייתי מספר לכם על כוחה של ההתפייסות.

בשער "חלמתי על פרח שציירה לי אמי" הייתי מסביר לכם כיצד נע המשורר באופן מרתק בציר הזמן אל עבר הוריו, אל נוף ילדותו ואל ימים שחלפו.

בשער "אוקטובר 2023" הייתי מספר לכם כיצד מתמודד המשורר עם ליקוי המאורות הנורא שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר 2023, ועל תהייתו כיצד ייתכן שהחיים על שלל ערוציהם ממשיכים לנוע הלאה גם אחרי היום הנורא הזה.

בשער "על בלימה" הייתי מספר לכם על תחושות הזמניות, הארעיות והמִקריות בחיינו אשר על אודותיהן שר המשורר. ובשער האופטימי "סרטי מתנה", החותם את  הספר, הייתי לוקח אתכם עימי אל מרפסתו של המשורר כדי שנשב בחברת שושנה לבנה שפרחה באחד מעציציו.

בראשית מאמרי כתבתי כי ניגשתי אל קריאת "רחובות" בציפייה גדולה. עתה, לפני סיום דבריי, אני מבקש לספר לכם כי אני שמח על שהכרתי את שירי הספר החדש הזה. מצאתי בשירי הספר את החוויה שחיפשתי.

השירים בספר נכתבו ביד אמן בוטחת, מנוסה, בוגרת, נפש שניכר שכבר ידעה עליות ומורדות בחייה, נפש שמבינה מהו פצע ומהי הגלדה, כזאת שיודעת להתבונן ולפענח את תמונת חיינו כאן.

בְּפִתחו של הספר, לפני כל שעריו, הניח המשורר את השיר הבא, ואיתו אסיים. זהו שיר ללא שם על אודות אור גדול שראה המשורר, ואני מבקש להוסיף - על אור גדול שעוד יִרְאֶה. אני מקווה שאת "האור המנגן ואת זִמרתו" אמשיך גם אני לפגוש בשיריו הבאים של טובי סופר.

* / טובי סופר