מה אנחנו אומרים “אני יגיד לך", “עשר שקל" ו"זה מרגיש לי"? מה מספרים לנו קיצורי דרך כמו “סתלק מכאן" או “חַדְמָ"שׁ"? מה מתרחש במרחב האהבה והשנאה בין “חיים שלי" ובין “מניאק", ואיך זלגה השפה הצה"לית מהשטח אל השיחה הישראלית המצויה? העברית הישראלית אינה רק אמצעי תקשורת, אלא סיפור תרבותי, חברתי ורגשי.
“הספר נולד מתוך כל הדברים שעשיתי עד כה", אומר רוזנטל. “הוצאתי עד כה כ־20 ספרים, שכל אחד מהם עוסק בפן אחר של העברית. שני הספרים הראשונים שלי שעסקו בשפה העברית יצאו בעקבות הטור שהיה לי במעריב, ‘הזירה הישראלית – דיוקן העברית הישראלית’. הראשון שבהם יצא לפני 25 שנים.
"הייתה לי הרגשה שכולם מדברים על העברית הישראלית, אבל אדם שאינו בתוך העולם הבלשני לא כל כך מבין על מה מדברים איתו. לכן חשבתי שנכון יהיה לכתוב ספר שייתן את כל התמונה לאדם שרוצה להבין את העברית הישראלית מכל היבט רלוונטי על ידי פירוק התופעות שיש בשפה זו".
ותודה למהגרים
על אף המוניטין של רוזן, ההכרזה על החבר החדש במשפחת העברית לא התקבלה על דעת קהילת הבלשנים, המחנכים וקובעי הטעם. לעזרת חיים רוזן התגייס חיים בלנק ז"ל, בלשן וחוקר הלשון המדוברת, בערבית ובעברית. בלנק היה מהראשונים שהכירו בכך שהעברית, כפי שהיא מדוברת בפי תושבי הארץ, היא שפה העומדת בפני עצמה.
“חיים ברוך טען שהוא מקשיב לישראלים, רואה שיבושים לשוניים ומרגיש שקורים דברים בשפה שעוברים מתחת לרדאר", מסביר רוזנטל. “הוא טען שיש שינויים בשפה שלא מנתחים ולא לומדים אותם כי נדמה שהם לא חשובים, אבל הם בעצם חשובים מאוד כי זו הדרך שבה השפה מתפתחת. בהתפתחות הזו עוסק הספר שלי".
כששאלו את אליעזר בן יהודה מה הוא חושב על הקללות שכותבים על הבית שלו, הוא אמר ‘העיקר שכתבו את זה בעברית’. החשש העמוק של החרדים מחידוש העברית היה שזה מה שיקרה, שהיא תתחיל להשתנות ולא להיות רק שפת קודש. ומבחינת העולם שלהם, הם צדקו, זה באמת מה שקורה. אבל זה קורה מהיום הראשון של תחיית הלשון. אי אפשר להצביע על צעד דרמטי, אבל יש שלבים של השפעות".
"הרוסים החדשים שעולים ארצה כבר לא משפיעים על השפה הישראלית. ההשפעות של היידיש, הערבית הפלסטינית והאנגלית הגלובלית האמריקאית עצומות. כל זה גורם לשורה של שינויים טקטוניים בכל מיני היבטים של השפה. בספר אני מסביר את ההיבטים האלה".
פרדוקס השיבוש
רוזנטל מדבר על שינויים בשימוש הלשוני, שהתרחשו מסיבות שונות של “הרגלי דוברים": “לדוגמה, ‘מאמם’, במקום מהמם, מספר שני סיפורים בבת אחת – ראשית, הוא מסמן את זה שאנחנו מאבדים עיצורים, ושנית, זה מזכיר את העברית האינטרנטית, שבה כותבים ‘100מם’. ‘שכוייח!’ (יישר כוח), מספר את הסיפור של החברה הדתית, וגם את סיפור ה’עצלות’ הלשונית, שהיא לא מונח שלילי אלא תהליך טבעי שקורה לשפה.
"גם ‘חדמ"ש’ (חד־משמעית) הוא דוגמה לקיצור שפה. ואנחנו אוהבים בעברית משפטי חד־מילה, כמו ‘אהבתי’, ‘סקרנת’ ו’מיצינו’. המילים האלה אומרות לא רק שאנחנו מבינים את המשפט, אלא שהוא גורם לנו לפעול בצורה מסוימת. במקום לומר ‘כל מה שאמרת סקרן אותי’, אתה אומר ‘סקרנת’. ’או. אם. ג’י’ הוא דוגמה להשפעות העולם הגלובלי והשפה האנגלית, גם ראשי תיבות ל־Oh My God וגם שפת צעירים. ‘זב"שו’ (זאת בעיה שלו) נלקח מהסלנג הצבאי. מישהו אמר לי שלאחרונה הוא שומע את המילה ‘מתאבסס’, מלשון אובססיה, שזו דוגמה לשורשים חדשים שהרבה מהם מגיעים מלועזית".
"דעתי כבלשן לא חשובה, אני צריך להסביר את התפתחות השפה. יש, נגיד, השימוש בביטוי ‘זה מרגיש לי’. הוא מאוד אמריקאי, ואני לא אוהב את זה, אבל יש בלשנים שמאוד אוהבים. באקדמיה ללשון העברית אוהבים לתקן, ולפעמים המילים שפוסלים שם טובות כמו האפשרויות שלא פוסלים. למשל ‘מזרן’ או ‘מזרון’. אין שום בעיה עם ‘מזרון’, שנחשבת לשגיאה בעיני האקדמיה. כולם משתמשים בזה, וזה נהדר".
"שפה נוספת זו ‘השפה הפקצית’ (סלנג אינטרנטי ודיבור של בני נוער, ד"פ), מה שבעבר כינינו ‘שפת הבלוגים הוורודים’, שמאוד השפיעה על שפת האינטרנט. שפה שלישית שאני אוהב מאוד זו השפה ה’גששית’ שהטביעה שלישיית הגשש החיוור. יש היום צעירים שפחות צוחקים מהגששים, וזה טבעי, אבל השפה הזו לא נעלמה. היא נמצאת בכל פינה, גם אם לא שמים לב לזה".
התרעות פיקוד העורף