"במכונית החבוטה אליה דחפו אותנו המחבלים, כפותה, מבועתת וזועמת, כבר הבנתי: גן העדן שלי היה לגיהינום. האידיליה לטרגדיה. אבל גם היה ברור לי שבתוך התופת שמצפה לנו בשבי אעשה הכול כדי להחזיר את יקירי הביתה בשלום. בזה הצלחתי, נעזרת באומץ, תושייה ודמיון".
בשעה 6:29 התחילו האזעקות. כעבור ארבע שעות היא הייתה בדרך לעזה, חטופה, עם בתה, נכדיה, ביניהם פעוטה בת שלוש, גיסתה ובתה של הגיסה. חתנה נחטף בנפרד. במשך 50 ימים הם הוחזקו תחת איומי המחבלים ואימת הפצצות צה"ל. רק אחרי ששוחררו גילתה שושן שבעלה נרצח, שגם אחותה ובעלה והמטפל שלו נרצחו, יחד עם עוד כ-100 מאנשי קיבוץ בארי. לאחר שנתיים של עשייה למען החטופים, של עיבוד ועיכול, מתארת הרן את חוויתה לראשונה בעדות עוצמתית זו של הישרדות פיזית ותודעתית, של אישה שהישירה מבט מול רוע טהור שנחשף בשיחות ארוכות עם השובים.
שושן מתארת בפרטי-פרטים את השבי, את החזרה ממנו, את ההתמודדות עם האובדן הנורא ואת המאבק להשבת כל החטופים. לאורך הספר היא חושפת את ממדי השנאה לישראל והקנאות הג'יהאדיסטית המושרשת בעזתים, כפי שחוותה בעצמה, וקוראת לעולם החופשי להתעורר ולפעול נגד אידיאולוגיה רצחנית שמסכנת את קיומו.
התרעות פיקוד העורף