שמו של הספר יכול בקלות להיות גם "ניפגש בשוליים אבל לא נעשה סקס". הרי לכם רומן רומנטי על מחברת (בשאיפה) של רומנים רומנטיים, שאין בו ולו משפט אחד על הדבר הזה שאנשים עושים לפעמים (ולא מעט, לפי השמועות) כשהם מאוהבים.
אז נכון שרומנטיקה היא לא בהכרח ארוטיקה, אבל אפשר להיפגש איפשהו באמצע, לא? בשוליים לא קורה דבר, מתברר, ואפס ליבידו הוא בוודאי האופציה העגומה מכולן, וחבל. אפרופו שמועות, נדמה לי שרפרפתי בשנים האחרונות על פני כמה כותרות של מחקרים שבישרו כי צעירים בני זמננו מתעניינים בסקס פחות מבני הדורות שקדמו להם (הו, כמה צר לי עליהם), אז ייתכן שהמוצר הבידורי החמוד (או שמא חסוד) בסוגו הזה הוא אחת ההוכחות החותכות.
בראש ההוצאה עומדת אישה שרוחשת בוז תהומי לספרות פופולרית באשר היא, ועל אחת כמה וכמה ספרות רומנטית, שהיא לשיטתה "חומר ברמה של כדורי צמר גפן שדוחפים לפה"; הצהרת הכוונות של המו"לית הנחרצת היא "להציף את האוכלוסייה בסיפורים איכותיים במטרה למחוק מהחברה גיבובי דברים ולהג", וזה הניסוח הכי מנומס שלה.
"היציבה שלו מושלמת כמו של אמו, כאילו לשניהם יש מוטות מתכת מחוברים לעמוד השדרה. הם עומדים כמו שני פינגווינים בחליפות אפורות מחויטות - מהסוג האלגנטי והמטמטם בשעמומו שמעטים בחדר הזה יכולים להרשות לעצמם. עיניו יוצאות הדופן, הכחולות כקרחונים - גם כאן, כמו אמא שלו - מפלחות את החדר במבטן. וכמוה, גם הוא מקמט את מצחו. מביט בנו כאילו אנחנו חבורת עבריינים צעירים שמנסים לברוח מהאוטובוס".
בין שאר הקולגות של סוואנה: מעצבת גרפית שאחראית גם על שיווק דיגיטלי, שהיא "אחת מהבחורות הרבות בנשוויל ששערן הבלונדיני הארוך הוא חצי ממשקל גופן, שמעגל החברים שיודע את שמן האמיתי מצטמק מדי שנה ושמתעוררות לחיים, כמו מפצח האגוזים, רק כשמחוגי השעון מצביעים על שעה מאוחרת להחריד", ועורכת בכירה ושנואה שתתגלגל (אזהרת קלקלן) לתפקיד מארחת במסבאת "הפוני הפרוע".
סוואנה מצידה כתבה רומן רומנטי תחת הפסבדונים הולי ריי. שמו הזמני של הרומן: "מתאווה אליך". פסקה לדוגמה: "הזמן עמד מלכת כשידו גלשה אל כתפה ואז ערסלה את צווארה, וכך הם עמדו תחת עץ המייפל, כשסביבם לוחשות המכוניות החולפות". וזה הכי קרוב שנגיע לתאווה ומגע פיזי, כשאפילו המכוניות ברומן שבתוך הרומן לוחשות במקום לשאוג. זר אלמוני יתחיל לשלוח לסוואנה הערות חשאיות לגבי כתב היד, וההתאהבות הבלתי נמנעת תלבלב במסתרים עד לתפנית הלא פחות בלתי נמנעת.
גם פרגוסון משכללת את טריק הרומן בתוך רומן בחצי קלאץ' בלבד. מעורבות רגשית של הקוראים בשתי החזיתות הייתה יכולה כמובן להכפיל את הפאן המצטבר ולחזק את הרובד המטא-ספרותי, אבל פרגוסון חושפת טפח ומכסה טפחיים מ"מתאווה אליך", כך שקשה לפתח כלפיו יחס ממשי.
היא מציידת את סוואנה בגובה דשא (מטר חמישים ליתר דיוק. למה ומדוע? כדי שגבר גדול יבוא ויגרוף אותה אל על בזרועותיו המסוקסות? בהנחה שזה ממילא יקרה, למה לא להוסיף לה 10-15 סנטימטרים משמעותיים ולגרום לבחור להתאמץ קצת יותר?), בביוגרפיה די מזעזעת ובמשפחה לא כיפית בעליל; בן זוגה לשעבר, שהיה למעשה הגבר הראשון והאחרון שהיא נישקה עד היום (ואולי גם שכבה איתו, רחמנא ליצלן), מיהר להתארס לאחותה האגוצנטרית שאצלה היא שוכרת חדר בצוק העיתים, ובמקום לחמול עליה ולתמוך בה רגשית, הוריה רק מאיצים בה להתקדם הלאה.
זה אמור להוסיף קצת עומק לסיפור, כמו גם ההצצה לאחורי הקלעים של הוצאה לאור, אבל התוצאה הסופית נותרת קלילה ואוורירית, אולי מדי, וכל יומרה אחרת מתגלה כמיותרת. קרמבו לחורף. ביס אחד ונגמר, עד הקרמבו הבא.
התרעות פיקוד העורף