גלגלי העגלה קרטעו בכבדות בשלוליות הבוץ שהציפו את השביל הצר. כיסוי הבד נע מצד לצד בקצב צעדי הסוסים, שפילסו את דרכם בכבדות בין העצים, וצמרותיהם הנמוכות היכו על תקרה זו ספוגת הגשם. ראשו של יודקו שקע לאיטו אל צווארו הדק ועיניו נעצמו לאט בתנודה הקצבית. בבת אחת מילא את אפו חלום הריח של גחלי החימום הרוחשות בחצר ביתו, ושל הלחם הלבן, שאימו בצעה בידיה פצועות הכביסה, הנספג בפיו. "לאט ילד". היא אומרת לו, "לאט תאכל, אין יותר".
מהעריסה שליד הפתח לחצר התייללה באוזניו הפעייה הבלתי פוסקת של סופי, אחותו התינוקת, ורחש הנענוע של אחותו הגדולה, לאה, את בסיס עריסתה החלודה שמצאה בין הריסות הבית שממול. שקט של בוקר היה בחצר. הכבסים הרטובים על החבל המוארך הרעידו את ראש אימו, שרכנה מתחתם ולחלחה בפיה את שאריות הלחם והעבירה לפי התינוקת הבוכה מול עיני אחותה, המתחננת לחלקה ההולך ונעלם בפי הקטנה.
התכווצויות רעב חתכו את בטנו בחלום. אני רוצה חלום אחר, מלמל בתוך שנתו המטלטלת, שיבוא לי חלום אחר בבקשה, על מה שהיה עד לפני כמה שנים; על ריח מרק השעועית ותפוחי האדמה האפויים לקראת שבת. ואמא שיושבת ליד מכונת התפירה ואבא שיוצא וחוזר שוב ושוב עם שקי הבגדים הישנים שהיא מתקנת ושהוא מוכר בין הבתים ובשוק של השכונה, והוא עצמו עומד לצאת לבית הספר החדש שלו בעוד רגע. יום שישי והמורה תקריא להם את סיפור החודש מהספר היפה הזה "הלב", ובערב אבא ילך איתו לבית הכנסת, ושם יהיו קולות התפילות של כולם, שמרחיקים מהאוזניים את הרעש המפחיד של היריות ושל הפגזים שמגיעים מראש ההר שמאחורי היער.
אבל לפתע, בבת אחת, נפרץ החלום הנפלא הזה בחלום מפחיד אחר, של זגוגיות חלונות שניתזות מכל הכיוונים אל הרצפה ושל צווחת התינוקת, ושל דמויות חיילים שפורצים פנימה ודוחפים את אמא מפתח הדלת ודופקים בקתות הרובים השלופים על הארונות, ואמא מגינה בידיה על ראשה והם צורחים עליה בשפה שלהם שתזוז, ותולשים מהפתילייה את קדירת השעועית המתבשלת ועוטפים אותה בשמיכה שקרעו מעל מזרן השינה המעוך המכסה את רצפת החדר. "כסף!", הם צועקים בשפה שלהם, "איפה כל הכסף?", אמא שותקת. היא סותמת את האוזניים בכפות הידיים. עומדת. לא זזה. כמו האישה ההיא בסיפורים של התורה שנהפכה לעמוד של מלח. רק התינוקת מייללת.
הם בועטים בקירות, זורקים את הצלחות והכוסות לרצפה. יודקו רואה אותם מתקרבים אליו, מרגיש בבת אחת את המכה של קת הרובה בראשו. הכול נע סביבו בסחרחורת איומה. בבת אחת נפקחו עיניו והוא נזרק החוצה מהחלום ומהעגלה המתהפכת, שהמשיכה להיגרר על צידה רתומה לסוסים הצווחים בבהלה, עד שנעצרה לחלוטין בתוך החשכה הערפילית. צלליות של אנשים טיפסו לתוכה. נשמע נפץ ירייה וחבטת גופו של העגלון באדמה הבוצית. "תברח מפה". הוא שמע בדמיונו את אחיו הגדול לוחש בתוך אוזנו הפנימית: "תברח כמה שיותר מהר מהמקום הרע הזה". הוא זחל והסתתר בתוך סבך של עץ קרוב. נועץ את ציפורניו בבשר כפות ידיו. לא לנשום. לא לזוז.
שקט ארוך עטף אותו, ואז בוהק אש פתאומי הציף את צמרות העצים מאחוריו ופצפוץ ענפים הולך וגובר מסביב והדהודי פגזים רחוקים. עמום וכבד זחל יודקו מתוך שלולית הבוץ שלתוכה החליק, נאחז בענף העץ שמעליו, התרומם בכוח, צלע אל מה שנראה לו כמו שביל בתוך הסבך ונפל על פניו אל העשב הרטוב. פרט להתנפצות הענפים הגבוהים ברוח הלוהטת הייתה סביבו דממה גמורה. העגלה ההפוכה נעלמה בחשכה.
בתוך העמעום שחש בראשו עברה בו מחשבה שהוא חייב למצוא אותה ולטפס לתוכה כדי לחפש את שקיק שאריות הלחם שהכין לעצמו לדרך. אבל הבהקי האש מלמעלה וריח החריכה הלכו והתקרבו. הוא ויתר על המחשבה וצלע במהירות, חסר נשימה, עד שמצא את הנחל ונכנס לתוכו. זאת העצה ששמע פעם מאבא, כשסיפר לאחיו על איך ניצל משריפת יער גדולה אחת.
המים הקפואים עוררו אותו לגמרי מהטשטוש שהציף את ראשו. הוא התכופף, גמע כמה גמיעות מהם והשתנק. רעד עז עבר בכל גופו. "מה עכשיו? לאן?". לא היה לו מושג כמה זמן חלף עד שהרגיש פתאום בשינוי. שלושה איילים התקרבו אל הנחל. בראשי הצמרות שינתה הרוח הלוהטת את כיוונה. הוא קם וצעד בכל הכוח שהיה בו קדימה. הכי רחוק. הכי מהר, כמו שאבא סיפר לאחיו פעם מזמן על ההינצלות שלו.
בשפתיים קפוצות חסם יודקו את זעקת הריסוק החשוקה שאיימה לפרוץ מגרונו כשעמד הלום מול לחייה השדופות של אימו שניצוץ החיוך שהיה בהן גם בימים הקשים ביותר שזכר נמחק מהן כליל כעת, ורק עייפות מבוהלת עלתה מתוכן כשהתקרבה אליו ממורד המדרגות של אניית המשא הישנה, כשאחיו חובק בזרועו את כתפה האחת ושתי אחיותיו תומכות בה מצידה האחר.
בידו הפנוייה של מושיקו הייתה שקית נייר קטנה. כשהתקרב מאוד ליודקו עצר, הניח לכתפה של אימו ומשך אליו את כף ידו של אחיו, פתח בסבלנות את אצבעותיה המכווצות ורוקן אליה מתוך השקית החומה מטבעות כסף אחדות. "זה השכר ששלחת אלינו במכתב הראשון שהגיע ממך. אבא לא רצה לגעת בו עד מותו", הוא לחש בצרידות.
המסע הביתה
שמעון, בנו הצעיר של יודקו ורבקה החליט לנסוע למונסטיר עם ילדו הבכור, יהודה, כדי לקיים את בקשתו האחרונה של אביו שנפטר 25 שנים אחרי עלותו לארץ ישראל.
הדרך במכונית השכורה עברה עליהם כמעט בשתיקה מלאה, חוץ מקטעי משפטיו של הנהג באנגלית המשובשת שלו שקרא בשמות הכפרים והעיירות שבדרך שצצו בין קטעי היערות שנערמו עליהם בצידי הכבישים הצרים. "כאן, אתה רואה", פלט פתאום שמעון בהתרגשות, "במקום הזה, כאן אני חושב שהוא נפל כשהוא ברח מהם מהעגלה שהתהפכה". "תעצור רגע!", צעק לנהג, "תצא איתי רגע", משך את יהודה הנדהם אחריו אל תוך הסבך. אחר כך ישב שוב במכונית שקט ומכונס בעצמו כדרכו כל השנים עד שהגיעו לשער בית הקברות. שם לא מסוגל היה עוד להשתלט על הרעד שאחז בכל גופו.
"אתה תראה עכשיו את בית הקברות היהודי הכי חשוב, הכי גדול, הכי עתיק בעולם, את מה שנשאר מהקברים הקדושים של כולם, כולם...", אמר לבנו בקול שבור ובשטף מילים שהנער הנדהם לא שמע ממנו מעולם, לא בברית של אחיו הצעיר ואפילו לא בלווייתה של סבתו "כי העיר שלנו היא המצבה האמיתית של כל היהודים שחיו פה המון מאות שנים".
עיניו של יהודה נפערו בתימהון עצום מול פני אביו הנרגשים וקולו הצרוד. ברגליים קורסות כשהוא מחזיק ביד בנו נכנס שמעון דרך שער הברזל אל גבעת הקברים המבהיקה בריקנותה. מדרון ענק נקי מכל בדל אבן נחשף מול ההלם שאחז בו. רק מצבה חדשה אחת ניצבה בצדו הפנימי של השער כמו מסמנת את ייעודו של המקום.
"שם, שם", צץ לידם לפתע קשיש רזה ונמוך קומה, שנפנף בזרועותיו לעברה האחר של הגבעה. יהודה משך בכוח את כף ידו של אביו שכמעט קרס על עומדו. מעבר לקו הרכס מוערמים היו שברי המצבות אלה על אלה ואלה לצד אלה. שמעון עט עליהן, מקרטע ברווחים הצרים שביניהם, כורע וזוחל על ברכיו על קטעי הדשאים הלחים שלצידיהם. 'יעקב שמואל', היכתה לפתע שורת המילים החרותות באבן בעיניו.
"זה הכול יצא החוצה מתחת לעצים ולעשב אחרי השרפה האחרונה שהיתה פה", התנשם הקשיש שהצליח להגיע אליהם, "לפני זה לא ראו כלום", שמעון תלש חופני עשבים ומחה בהם בכוח את שכבת האבק מעל למילים החרותות מתחת לשם:
קצה האבן השבור נושא התאריך המזהה לא נמצא לו בכל חיפושיו טרופי הציפורניים מסביב. הוא קרע כאחוז תזזית כל בדל של עשב שצמח שם, ניקה את שולי המצבה מכל כיווניה מכל פרור סלע, מכל רגב אדמה. דבר לא נמצא לו. "זה הוא. אני בטוח שזה הוא. אני מרגיש שזה הוא. זה חייב להיות הוא. אני יודע", חזר על המילים שוב ושוב באוזני בנו השותק תוך שמישש באצבעותיו שוב ושוב את קצוות השיש שבורי התאריך החסר.
למחרת עם שחר חזרו השניים לבית הקברות השומם. דלי כבד של לבנים לבנות בידו האחת של יהודה ודלי מים בידו השנייה, וגיגית פח עמוסה צמחים בשתי ידיו של שמעון. כל מה שהצליחו להשיג בשוק שליד מלון הדרכים שבו ישנו.
בשתיקה חפרו ובנו ושתלו במרווחים הפרוצים סביב המצבה, כאשר פי השומר הקשיש שהוציא מכיס חלוקו סידור ישן ממלל מתוך דפיו הפתוחים את התפילה שמילל. קרני שמש חמימות בקעו מבין העננים הכבדים ונצנצו בעיני שמעון הלחות, שכרע לצד הערוגה המלבנית ומישש בידו שוב ושוב את קו השבר של קצה האבן החסרה. אחר כך התרומם אל השומר ומסר לו את שקית הדינרים הכבדה שהוציא מהתיק התלוי על כתפו, וגמגם אליו את אוסף המילים שבחר ערב קודם מתוך מילון הלאדינו שהיה איתו: וורדאר אקי (רק לשמור פה). יו נו אסטו אקי מאס (אני יותר לא פה). ווארדר בואנו (רק לשמור מאוד). איז'ו (מים). אז מואי קארו (זה יקר מאוד). מי נונו ( סבא שלי). אל נינו (?) דה ניניו (אבא של סבא של הילד). אז אל יו סה (זה הוא אני יודע).
התרעות פיקוד העורף