זו בלדה לעוזב מושב ולא לעוזב קיבוץ, לשם שינוי. כה רבות הבלדות לעוזבי קיבוץ, עד שהיו לז'אנר ספרותי בפני עצמו. וזה סיפור על אהבה וחושך, (כמעט) בלי החושך. ואף על פי שגם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהייתה פעם, בכל זאת זה צובט בלב.
אזהרת קלקלן: המעיין נאטם אחרי מלחמת העצמאות, ואז התברר ש"המים הם מים ככל המים ואין בהם דבר שיהפוך אותם לקדושים ומרפאים". אבל לצד האיסחוק האחד ההוא ישנו המספר (בגוף שלישי במקרה הזה, ולפעמים גוף שני ורק לא ראשון, בחירה מפתיעה כשמדובר בממואר אישי מאוד), שהוא יצחקלה הנער ואיציק הבוגר והמזדקן ("השם הוא האדם שהוא מגדיר. מתאים לו לסחוב עליו שם כעור וסתמי כזה... שם ראשוני, חד-רובדי, קשה להגייה, מסורבל"), שחווה במעיין התעלות נפש חד-פעמית בילדותו, בזרועות אביו.
"אתה מנסה לשמר את השניות הקסומות והמצמררות האלה, פחד התהומות המתחלף בשלווה עמוקה ומופלאה של קבלת הדין, בעת שאתה שוחה בכל שבעים הימים, הימות והאגמים, בכל חלקי תבל".
כמו בין יושבי בתי הקפה בגדה השמאלית בפריס, המקוללים והמבורכים, נחה שם אחווה של שיתוף ובידול, וכולם היו חלק מההווייה ומהביחד, באוכל ומשקה וקולות רמים, כי ב'כסית' של יום ו' בצוהריים, דבר ידוע, לא ניתן לנהל שיחה שקטה בשניים". באותו "כסית" עתידה להתרחש אחת הסצינות העזות ביותר בספר, כשהמספר, בחורף חייו, נתקל ומתעמת עם מי שהייתה אהבתו הראשונה, בעודו נער, שעכשיו כמעט אינה ניתנת לזיהוי, וסיפור תלאותיה בעיניו הוא כמו פרק חסר מ"דוקטור ז'יוואגו" או מספרו שלו, "פרוטוקול".
בן-נר כותב נפלא על אהבותיו ואהובותיו. "הוא התייפח ללא בכי על אהבתו הבגודה (...) שיקרת אותי, אמר לה בהלכו שם, בוטש כילד ממורמר באדמה הקשה והרזה. כל ההתנהגות שלך, כל החיוכים ותשומת הלב וההתקרבות, כל מה ששידרת לי במורס של הנפש, טוק-טוק-טוק, טוק, טוק-טוק, הכל היה שקר".
זה עניין של טעם כמובן, אבל אהבתי במיוחד את פרקי ה"בוהמה" בספר, שבהם יוצר צעיר (ובהחלט לא פרזיט, אגואיסט או בטלן) שבא מן הירוק ביותר, הרחוק ביותר והשקט ביותר, מחפש את מקומו במפויח ביותר, המרכזי ביותר והרועש ביותר. ראו כמה יפה הוא מתאר את צעדיו הראשונים, מהוססים כצעדי תינוק, בעיר החטאים שעדיין נראית תמימה וכמעט בתולית לעומת גלגולה הנוכחי. ובן-נר מצליח תוך כדי להגניב עקיצה לקולגה מפורסם.
"השבועות הראשונים בעיר הגדולה היו לאיציק קשים ומרהיבים. המחר בתל אביב, סוף שנות החמישים ותחילת השישים, נראה אז כעשור קדימה: המחרתיים של הכל אפשרי והרשות נתונה ואתה קום ולך בזמן ובחר לך. אבל עכשיו, היום הוא האתמול: אתה קם בבוקר והמחר שבך עדיין קם, שלא כמו בשירו הנפלא של המשורר הטוב והאדם הלא נסבל אבידן, אך באפך עולה צחנת שרפה ועשן מר. כל הלילה עלתה תל אביב בלהבות - ובכל בוקר, בעיר יפת הכיעור, הדוחה ומושכת בפתיינותה הצרחנית, עומד באוויר ריח תבערה ותבערה אַיִן. עדיין. מחר או מחרתיים הכל יעלה באש, אחרי שאלך. ואחריי המבול".
בן-נר, מגדולי סופרינו, כותב ברגישות מופלגת גם על הוריו, בין היתר על דמדומי הדמנציה של אמו ("שנים קשות ומייסרות של אחיזה מתרופפת והולכת במציאות ודעיכה מנטלית"), ש"הזדקנה במהירות רבה מדי, בחיים שלא נועדה להם, אך רצתה בהם בכל מאודה". היא ביקשה מבנה שיקליט את זיכרונותיה, אבל "בשל התרגשותה הרבה ובגלל מצבה, לא זכרה אימא הכל, אם כי השלשום היה טבוע בזיכרונה המתערפל יותר מהאתמול. כשדיברה את שלשומה, פרצה לפעמים בבכי, ללא סיבה, כביכול, אך עם כל הסיבות שבעולם, ודבריה המתבלבלים והמתבוללים, ספוגי ערגה ומלאי חמלה, נתלמלמו בשל קוצר הזיכרון".
ואפשר, כדבריו של א"מ פורסטר, לקצר ולסכם את תולדותיו כבן כפר, שהקדמה שהטמיעה אותו בעיר הגדולה, הפכה אותו לאחד מאלפים שאיבדו אולי את חיי הגוף ולא בדיוק הצליחו לזכות בחיי הרוח. "וככה", הוא מסכם באחד ההקשרים, "מתחוללים להם החיים".
התרעות פיקוד העורף