ד"ש מפול ניומן
ברוכים הבאים לחיי הזוהר של התיאטרון הישראלי! כאן תוכלו לחטוף מנדבושקס מתלבושות שאין לדעת באיזו תדירות הן מכובסות, אם בכלל; לעשות פיפי בכוס בירה כי באולמות האבירים של פסטיבל עכו אין שירותים במקום הנכון, ולהריח גויאבות באוויר, וכרובית מטוגנת בחדר החזרות.
אלה רק כמה מהתפנוקים שריפדו את הקריירה הבאמת מפוארת של חגית רכבי ניקוליבסקי כבמאית, מחזאית, מנהלת אומנותית (ומנכ"לית), וגם (בתחילת דרכה) נערת מקהלה ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", וזה עוד בלי להזכיר את הפסוריאזיס שהכה בה בגלל הסטרס המצטבר של המקצוע, בין שלאגרים לפלופים, ניצחונות ונפילות, מיינסטרים ופרינג', וכל המהומה שמסביב.
בממואר שכולו ענווה אמיתית ואהבת תיאטרון טהורה, למרות הכל, רכבי ניקוליבסקי מנסה להסביר את פשר הקסם של האומנות הזאת. מבחינתה הכל אכן התחיל בקסם, פשוטו כמשמעו, עם מופעים של פנס קסם בגן הילדים, שהממו אותה לפחות כמו ההצגות שהוריה לקחו אותה לראות בקולנוע קסם ברמת גן; היא התאהבה בשחקן בלונדיני שגילם את רב החובל בהצגה של תיאטרון תילון תליל, "ילדי רב החובל גרנט", והייתה בכלל מתאהבת סדרתית להגדרתה, כשבתפקיד האקס המיתולוגי שימש לא אחר מפול ניומן (בעיקר כארי בן כנען העשוי ללא חת ב"אקסודוס"). "האם הנטייה להתאהב היא אחותה התאומה של הנטייה לדמיין?", היא תוהה, ומכריעה לחיוב, כי אצלה "הרומנטיקה והדמיון עבדו כל הזמן".
כמעט במקרה יצא שהקדישה את רוב חייה לניסיון להביא לילדים ולנוער תיאטרון איכותי ומעשיר שהוא עולם ומלואו לצופיו, וטיפחה דורות של יוצרים שהתמסרו לתחום. "כמו לגדולים, אבל יותר טוב" - זו הייתה כותרת המאבק שהיא וחבריה ("חבורה הקנאית לאומנות שלה, מוכשרת, ובעיקר אמיצה") ניהלו במשך שנים למען הכרה בחשיבותו של תיאטרון כזה, ונגד כל הסטיגמות המתנשאות והמזלזלות שמלוות אותו שלא בצדק ("הקלישאה שזה ז'אנר שהוא ברירת מחדל חלטוריסטית מוציאה אותי מכליי").
רכבי ניקוליבסקי היא עדיין מורה נערצת, שמאחוריה הצגות מכוננות ועטורות פרסים כמו "איזה נוער", "שמוליק של זוהרה" ו"יונה יונה" (על יונה וולך), אבל גם אותה ישכחו, כי "אולי זאת דרכו של עולם. דור הולך ודור בא" (רצה או צחק הגורל אגב, וגם בתה נעשתה במאית תיאטרון). בפרק האחרון, אחרי שכבר סיפרה על מחזות שלה שנדחו, על שיברונות לב מקצועיים ועל הקשיים שממתינים תדיר לנשים ב"תעשייה" (שאינה אלא שלולית?) המקומית הקטנה, היא חולמת חלום שבו אף אחד לא עוצר לה טרמפ בדרך להצגה שלה. אבל אין בה מרירות ("למה שיעצרו? מי אני חושבת שאני?"), והיא מאושרת לגלות ולחבק מחדש את "הליבידו היצירתי" שלה. תנו לה טרמפ, והרווח כולו יהיה שלכם.
תקלה בשיגור
"זאת סבתא רותי, צפו להפתעות", מכריז נכד ששמו נמר, וההצגה מתחילה. רק שפה מדובר בתיאטרון האבסורד של החיים, ובפארסה (ובמקרה הזה גם סיבוב פרסה) שגדולי המחזאים לא היו מעיזים להמציא.
סבתא רותי (שהיא בין היתר כלת פרס ישראל למשפטים) בת ה-88, עם עצם ירך שבורה וכוונה שלמה למות, לגמה בטקס צנוע מ"שיקוי" (מרית בן ישראל, בתה המספרת, יוצרת רב-תחומית וממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מסבירה: "'סם שינה' נשמע פלילי, 'נמבוטל' קליני, ו'כוס התרעלה' מלודרמטי") בחיזוק וויסקי, שאמור לשגר אותה במשלוח אקספרס לגן עדן - אבל המוות הבריז לה ולא שיתף פעולה. 14 ימים היא מדמדמת בין העולמות בניגוד לרצונה, מוקפת ביקיריה, כולל המטפל שלה באכילה רגשית, והמסע המופרע מלווה בזיכרונות מחיי המשפחה הלא שגרתית (מאיפה להתחיל?) ובהרהורים על כל מה שאפשר ואי אפשר (צפו להפתעות, כאמור) להרהר בו בנסיבות כאלה.
התוצאה היא לא רק תיאטרון חזותי/ניסיוני פר אקסלנס, אלא גם סוג של קרקס, מהסוג שבן ישראל פנטזה בילדותה להיחטף אליו בידי צוענים מסוכנים (הרפתקה ש"היה לה אפילו ריח: של נסורת, זיעת סוסים וסוכר ורוד של ירידים"). היא הייתה לדבריה ילדה "דחויה ומיוסרת: לעגו לי, זרקו עליי אבנים, כשבכיתי קראו לי מפונקת, ואני הייתי מתקנת אותם בקול רועד: אני לא מפונקת, אני רגישה". בתיכון חתכה ורידים כדי "לבדוק גבולות", וכשנואשה מפנטזיית הקרקס, התחילה לפתח תשוקה שהוריה יתגרשו.
ילדות מושלמת לא הייתה שם, כך נראה. אמה מעולם לא הסתירה את העובדה שלא רצתה באמהות הזו. בעלה היה חשוב לה תמיד יותר מבנותיה. "אמי פנתה אל אבי כמו פרח לשמש, וכל שאר העולם היה שלב ב'", כותבת בן ישראל אפרופו התבטאות של האם, שמילותיה ומחשבותיה מתבלבלות ("קלמנטינות" במקום כריות למשל). לא סוג ב', מסייגת הבת, אבל כן שלב ב'. כלומר, רק אחרי שהאב מת, ליבה נפתח אולי אל אנשים אחרים, "ואפילו אלינו". כאילו מדובר בהפתעה, כאילו לאהוב את בנותיה הוא לא המובן מאליו. "אנחנו היינו המטען העודף של הכדור הפורח הרומנטי", היא כותבת במקום אחר.
אז אולי בכל זאת סוג ב', כואבת ככל שתהיה ההכרה בכך? אבל סגירת חשבונות היסטוריים היא לא העניין פה, אף שבן ישראל מדגישה שהיא ואחותה סביון היו "עקודות" לאהבת ההורים בעל כורחן. העיקר הוא החסד שעוטף את סיפור מותה ומותה של דמות יוצאת דופן ומסעירה במיוחד, וגם את סיפור חייה. ובסופו של דבר זה כן סיפור אהבה רב-כיווני, ובהשאלה מלאונרד כהן, הסדקים שם כדי שהאור ייכנס פנימה.
בן ישראל מנצלת ומנהלת את האפקט הקומי המצטבר של העלילה הכמעט סוריאליסטית בהצלחה מרשימה. הצחוקים אינם באים על חשבון הכנות הרגשית, ולמרות הצמצום יש תחושה ש-154 עמודי הספר פורשים יריעה אפית רחבה, עד הנשימה האחרונה.
התרעות פיקוד העורף