הפועל הנהן. היא לא היתה בטוחה עד כמה הבין את מה שאמרה לו. מאז חזרה מהגינה ומצאה אותו מטייח כאן, לפני שעה וחצי, לא החליפו יותר ממילים ספורות. אבל הפועל הבין. הוא אמר, "שלום אורי", ושילב את שני אגודליו הבשרניים זה בזה, ונופף מול פניו של בנה בציפור אצבעות שהפעימה את הילד.
"לי יש ילדה. בת שנה וחצי. כל היום אומרת 'לא רוצה'". נעמי חייכה לדבריו. בתוכה נלפתה. כל מילה נוספת שאמר רק הבהירה לה כמה טובה העברית שבפיו. ואם כך, הרי ודאי הבין אותה מוקדם יותר, כשחזרה הביתה ומצאה אותו שם, והתקשרה ליובל לנזוף בו בלחש — "איך אתה מכניס לי פועל ערבי הביתה כשרק אני ואורי כאן". היא התקשרה ליובל מחדר אחר, והקפידה לנהל את השיחה בשקט, אבל כעת, כשניצבה בסלון מול הפועל, החלה לחשוש ששמע.
קודם לכן, כשסיימה את שיחת הטלפון וניסתה להסכין עם נוכחותו בבית, הציעה לו קפה. הוא השיב בחיוב, והיא היססה רגע במטבח בטרם בחרה עבורו קפסולה סגולה ממגש הקפסולות, והכניסה למכונה, והוסיפה צלחת עוגיות שכעת הבחינה שלא נגע בה.
הפועל הסתובב וחזר אל המעקה. היא עקבה אחריו בשעה שרכן לצד הדלי עם השפכטל, סמוך לעציץ הבוגנוויליה. טיפות קטנות של סיד ניקדו את העלים, כמו גשם של חלב. אורי התפתל כדי להיחלץ מבין זרועותיה. נעמי רכנה והניחה אותו, והוא פנה לעבר המרפסת. "לא חמוד, אי־אפשר לשם עכשיו". היא הרימה אותו רגע לפני שחצה את מסילת התריס, וניחשה את זעקות המחאה שלו שבריר שניה לפני שאכן נשמעו. "לוּלי, אנחנו לא הולכים לשם עכשיו, רק כשהחבר יסיים". הבכי של אורי הפך רם ונישא, וכרגיל, התרעומת עליו נהפכה לתרעומת על יובל. מאז שנולד היה לה מתג כזה בראש, שהסיט את זרם הטינה מהבן שלה לבעל שלה, הארקה של איבה. התינוק אמור לישון עכשיו את שנת הבוקר שלו, אחרת הוא הופך לפקעת עצבים. יובל יודע את זה, ובכל זאת הוא מביא לפה פועל שיטייח דווקא עכשיו. בשעת ההשכבה.
אז תשכיבי אותו לישון. מי מפריע לך. הקול השלֵו של יובל הדהד בתוך ראשה. היא לא היתה צריכה להתקשר אליו לעבודה כדי לדעת שזה מה שיגיד לה. אולי לא נוח לי לשבת עם הציצי בחוץ כשאני לבד בבית עם פועל ערבי. אולי הגיע הזמן שתפסיקי להרדים אותו על הציצי. הילד כבר בן שנה וחודשיים.
ודווקא בגלל זה הרימה כעת את התינוק המיילל בתנועה החלטית, הלכה לחדר השינה ופרמה את כפתורי החולצה באצבעות זריזות. השדיים שלה היו גדולים וכבדים, מלאים בחלב. סביב הפטמות התפשט זרם חשמלי עדין, שהופיע כל אימת שעמדה להיניק. אורי חדל לבכות והביט בה במבט כּמה, שאהבה, והיא התיישבה על כורסת ההנקה, כשלפתע זינקה ממנה ונעלה את הדלת. הילד מחה על העיכוב הזה בצווחת רודן, ונעמי שבה והתיישבה, מוחמאת ונרגנת בו זמנית. היא שחררה את תפס החזייה, ואורי הסתער עליה בשקיקה.
היא נשענה אחורה והתרווחה על הכורסה. כמה שעות העבירה כאן, מאז שנולד, בעבותות האימהוּת. יובל צודק, היא חייבת להפסיק להרדים אותו על הציצי. הרי אורי בעצמו כבר מעדיף לשתות מבקבוק. אבל המילה הזאת, גמילה — הגודש שימלא את השדיים, המלאות הזאת שאף אחד לא יבקש ללגום ממנה, החלב המחמיץ בתוך החזה, מתייבש באין ביקוש — נעמי עצמה עיניים והניחה לאורי לשתות ממנה, אולי בפעם האחרונה. היה משהו נעים במחשבה הזאת. משהו עצוב ונפלא. היום אגמול אותו. השפתיים שלו נוגעות בפטמה שלי בפעם האחרונה. זו הפעם האחרונה שהוא שותה ממני. היא צפה בתוך המילים כמו בדייסה סמיכה, וידעה שלעולם לא תהיה יפה יותר מכפי שהיא עכשיו.
הדפיקה בדלת החרידה אותה. וגרוע מזה, היא העירה את אורי. עיניו כבר היו עצומות, וכעת נפקחו בבת אחת. לרגע שכחה איפה היא, איפה הם. כל כך הרבה ימים העבירה עם התינוק בבית, לבדה, תמיד לבדה, השקט עוטף את שניהם כמו בועה, העולם החיצון, דיווחי החדשות, הכֹל בגדר שמועה, צלילים רחוקים שבוקעים ממסכי הטלוויזיה בדירות השכנים, ונעלמים ברגע שבו היא מגיפה את התריסים.
ועכשיו הדפיקה הזאת, שמשלחת את אצבעותיה לכפתר את החולצה, טיפת חלב מרטיבה את החזייה. זה הפועל הערבי, הבינה כעבור רגע, הפועל הערבי דופק בדלת. ולמרות שלא נתן לה עד כה שום סיבה לפחד ממנו, בכל זאת נבהלה, למרות
הטאק־טאק־טאק שעשה קודם בלשונו, למרות הציפור שברא לאורי באצבעותיו. כי מי זה בכלל האיש הזה שיובל הכניס לה הביתה. ואיך זה שיובל לא התעקש שהקבלן שמשפץ את מרפסות הבניין יגיע הנה יחד עם הפועל שלו, וישגיח עליו במלאכתו.
הבהלה על פני הפועל הביכה אותה. הוא פוחד שאתלונן עליו, הבינה, שאדווח לקבלן שהפריע לי לישון. והכרת כוחה עליו, במקום שתרגיע אותה, דווקא ביישה. ולכן כשאמר, "הדלי נשפך, רציתי לשאול איפה יש סמרטוט", מיהרה להגיד, "לא נורא, הכֹל בסדר", במין עליצות משונה, על שסוף־סוף ניתנה לה הזדמנות להפגין את רוחב לבה. הם חזרו לסלון בתהלוכה — הפועל ראשון, נעמי אחריו, אורי מתברווז במאסף. הדלי עם הטיח שכב על צדו במרפסת, שלולית לבנה נקוותה בצד הבוגנוויליה ונזלה לאיטה לאורך הריצוף החדש.
"אני אביא סמרטוט", אמרה, ופסעה למטבח. הפועל המתין לה במרפסת. אורי היסס באמצע הדרך בין שניהם, ואז הכריע והחל לזחול לעבר הפועל, שחסם בגופו את המעבר לאזור המלוכלך, ונקש בלשונו טאק־טאק־טאק.
"הנה", אמרה כששבה עם הסמרטוט, והתכופפה לנקות. הפועל אמר, "לא, אני אנקה", ורכן לקחת ממנה את הסמרטוט, וקרבת גופו — בן גילה, הבחינה סוף־סוף — האיצה את פעימותיה. היא רחקה ממנו, מודעת מאוד פתאום לכפתור החולצה שלא הספיקה לרכוס כהלכה כשזינקה מהכורסה.
היא מיהרה למסדרון הריק, להיטיב את חולצתה. צליל ניפוץ הזכוכית מאחוריה הקפיץ אותה. מרגע שנכנסה עם העגלה לביתה ומצאה בתוכו את הפועל, המתינה לקראת הצליל הזה בדיוק. היא זינקה אחורנית, וראתה את התינוק לצד צלוחית העוגיות המנופצת. "אורי! לא!"
הצעקה שלה הבהילה את התינוק. הוא החל לבכות, מוקף שברי זכוכיות. אבל הנחתי את הצלחת גבוה על השולחן, היא תגיד ליובל בערב, לא ציפיתי שהוא יצליח להגיע לשם עם היד. ויובל יגיד לה ברור, אי־אפשר לצפות הכֹל, ושניהם ידעו שבמשמרת שלו דבר כזה לא היה קורה. אורי רכן קדימה, ביקש לזחול אליה בבכיו, כפות ידיו הקטנטנות בינות לשברי הזכוכית. היא זינקה לעברו, ובתוכה ההכרה הברורה שלא תספיק להגיע, שהוא ייפצע מהשברים בטרם תוכל להניף אותו למעלה.
נעמי רכנה לאסוף את שברי הצלחת. היא הרימה את העוגיות, שנותרו שלמות למרות הנפילה, וזרקה הכֹל לפח. היא טאטאה את הסלון, פעמיים, התכופפה להציץ מתחת לספה ולכורסאות, שלפה מתחת לשולחן רסיס זכוכית, ואז שבה וטאטאה, בשלישית. וכל הזמן הזה היה אורי בידיו של הגבר הזר, וכשהביאה את שואב האבק הגדול נצמד הילד לפועל לנוכח הרעש העז, ולא בכה.
"זהו, תודה, אפשר להוריד אותו". הפועל השתהה רגע בטרם הניח את אורי על הרצפה. אגודל בשרני, מנוקד בהבזקים לבנים של טיח, ליטף את הלחי של בנה, לחי רכה כל כך שנעמי עדיין התקשתה להאמין שיום אחד אכן יצמחו עליה זיפי זקן של חייל. ומקץ שבריר שנייה נוסף, הפועל הרפה מאורי, שפנה ללא היסוס לעבר האדניות שבמרפסת.
"גם נסרין", אמר הפועל, והיא עמדה לשאול מי זה נסרין, ואז הבינה שזו הבת שלו, הילדה בת השנה וחצי. והצטערה שלא שאלה לשמה עוד לפני כן, מיוזמתה, ואולי כתחליף לשאלה הזאת, המתבקשת, אמרה, "אני אביא צלחת עוגיות חדשה".
התרעות פיקוד העורף