רק שניצל תירס
איורי הטוש הכאילו לא גמורים לגמרי של שקד בשן מוכרים היטב לכל מי שעוקב אחר טורה המתוק־מריר ב"הארץ", "שואלת בשביל חברה", שם היא מלווה את האיורים בטקסטים צולפים על גברים ונשים, רומנטיקה וסקס וכל מה שביניהם.
ברומן הגרפי הזה בשן מתייצבת בגבורה בתפקיד עצמה ולא מתחבאת מאחורי חברה. היא מספרת בפשטות צובטת על הפרעת האכילה שממנה היא סובלת מגיל אפס כמעט. בבת־המצווה שלה, בברכה שהקריאו הוריה, הם סיפרו על אחותה התאומה שהיא "נהנית לטעום מהחיים ולא בוחלת גם בפטריות כמהין", ואילו עליה עצמה אמרו, "מציירת יפה ובעלת חוש ליופי".
בספקטרום של הפרעות האכילה, בשן היא סוג של חד־קרן. "לסרב לאכול", היא כותבת, "זה שלב טבעי בהתפתחות של ילד (נראה לי), אבל זה שלב שגם אמור לעבור. ואצלי הוא לא עבר". שניצל תירס הוא פחות או יותר המקסימום שהיא מסוגלת לאכול. ירקות הם מחוץ לתחום. כל הירקות. היא מתגייסת לצה"ל, לומדת בבצלאל ועוברת לתל אביב, עושה כמיטב יכולתה להיות "נורמטיבית" או לפחות "נורמלית", ולו רק למראית עין, ותוך כדי מגיעה לתובנות כמו "פתאום אני מבינה שאני לא אוכלת שום דבר בצבע ירוק. רק תפוח" או (במהלך טיפול אצל דיאטנית, 400 שקל לפגישת זום),"למלפפון יש טעם אחר אם חותכים אותו לעיגולים ולפסים".
היא לא שותה קפה בכלל. בני הזוג שלה מקוטלגים לפי מיני מזונות. "מאז ניר אני אוכלת בטטה (זה מה שההורים שלו היו מכינים במוצ"ש). עם יוחאי טעמתי בפעם הראשונה טחינה (אבל לא הסכמתי שיהיה בה לימון). עידו שם בפתיתים חמאה (אני לא בטוחה שהבנתי למה). תומר התעקש שאנסה מג'דרה (וגם בצל בתוך החביתה). אצל דניאל אכלתי פעם במבה פגת תוקף (לעצמו הוא חתך סלט)".
כאבי הגדילה אינם מבוטלים, ובשן רוצה בכל מאודה להשתנות. "אני מבינה שלאכול זה להיות מוכנה להיפתח למה שיש לעולם להציע. ואני מוכנה". על רקע טרגדיה משפחתית היא מהרהרת, "אוכל אמור להיות דבר טוב. למה אני לא מסכימה לקבל טוב?". הקשר בין פסטה פטריות ושורשי הנפש מעולם לא נראה כל כך מזוקק - ומפתיע. בשן מאיירת בטושים המדויקים/מצחקקים שלה מסע התבגרות וגילוי עצמי מקורי מאין כמוהו (דמיינו חבילת קבנוס כשיא דרמטי בואכה שייקספירי), עצוב וקורע, זר ומזעזע אבל בעצם כה מוכר וכל הזמן נוגע, שבסופו הזמני (אזהרת קלקלן) ספגטי בולונז כפתח לתקווה.
חלף לו ביעף על חוטי טלגרף
על מה לא עשו מחזות זמר? אולי על צעירה שטועמת את המלפפון הראשון בחייה בגיל 27 (אבל בטח עוד יעשו!). על גבר מכה שמנסה לבצע תיקון כרוח רפאים? עשו ("קרוסל"). על רוצחות בדם קר שהופכות לכוכבות־על? עשו ("שיקגו"). על חבורת מיסיונרים מורמונים שמסתננת לשבט פראי באוגנדה? ברור שעשו ("ספר המורמונים").
אבל על כינוס לילי של חתולי רחוב שבוחרים בחתול שיעלה בסערה השמיימה ואז יחזור לחיים בגלגול חדש? טוב, הגזמנו, אין מצב שעשו. אז זהו, שדווקא עשו גם עשו. קראו לזה "CATS" (כלומר, פשוט "חתולים"), והתוצאה רצה 7,500 פעם בברודוויי, ואפילו מיועדת לחזור לשם בקרוב במהדורה מחודשת. שיהיה להם בהצלחה עם זה.
המיוזיקל של אנדרו לויד וובר הוא אחד הדברים הכי משונים שראיתי על במה מימיי. אפס עלילה ומקסימום קרינג'. ואף מילה על הסרט, שכל משתתפיו ויוצריו מחקו מקורות החיים שלהם. באקונומיקה. אבל עד כאן החדשות הרעות. ועתה נעבור לממתק אמיתי בפורמט ספר. המתרגם רונן סוניס חלם שנים רבות להלביש בעברית חדשה את החתולים המקוריים משירי האיגיון של ת"ס אליוט, חתן פרס נובל לספרות (הקדורני בהרבה בדרך כלל), שעליהם התבסס המחזמר, ושלדברי סוניס (בהקדמה מאירת העיניים), "קורצים לילדים בעין אחת, אבל רק המבוגרים יכולים לראות את הדמעה שבעין השנייה".
אליוט חשוך הילדים כתב את השירים בשביל ילדים של חבריו. גילי בר־הלל מהוצאת עוץ הגשימה לסוניס את חלומו, וכמה טוב שכך, ואילנה זפרן, מאיירת החתולים הבכירה בישראל, עטפה הכל באיוריה המלבבים. ואנחנו זוכים לפגוש, שלא בתחפושות בימתיות מגוחכות, תודה לאל, טיפוסים כמו חתול המסתורין מקוויטי, שמזכיר את פרופסור מוריארטי, אויבו של שרלוק הולמס, או לעלות עם חתול המסילה שוק־על־ירך על רכבת שדוהרת לה בקצב של טה־טה־טההה־טה (המוזיקה כבר בפנים), טה־טה־טההה־טה. וישנם גם החתול שונרעם שונא הזרים, והצמד חמד מה־תעשולי וסתם־לא־אכפתלי.
סוניס מגלה שהוא מעדיף לקרוא את הספר כ"קינה על האימפריה הבריטית שלפני המלחמה, על כל מוסדותיה הישנים: מועדוני החברים האריסטוקרטיים, הספרות והתיאטרון הוויקטוריאניים, לימודי היוונית והלטינית בבתי הספר, הרומנטיקה של רכבות האקספרס, וכן הלאה". אבל הרבה יותר כיף לקרוא את השירים המחורזים (בהנאה סוחפת ובכושר המצאה מרשים) כמו שילדים אמורים לקרוא אותם. לא בטוח שהחתולים השימושיים כאן הם אכן שימושיים, אבל השהות בחברתם מבטיחה בילוי עליז. וניפרד ברשותכם, כמחווה ל"CATS", עם חתול התיאטרון.
מיאו, איזה תענוג!
התרעות פיקוד העורף