מהי אותה בעירה פנימית המובילה את הכותב לצאת למסע ארוך ומורכב בן כמה שנים, לרוב מסע בודד ברובו המוחלט, עד לרגע בו תגיע המלאכה הרבה לסיומה וכתיבת הרומן תושלם?
אני מניח שיש כמה וכמה תשובות לשאלה הזו. להערכתי ומניסיוני האישי כסופר, אחד הגורמים המרכזיים לעצם העיסוק מבחירה בכתיבת רומן רחב יריעה, טמון ברצון שחש הסופר לשתף ולחלוק עם העולם הסובב אותו סל מלא במסרים, תובנות ומחשבות שעבורו הם משמעותיים.
זוהי שליחות שקטה, ענווה. הסופרת לא מבקשת לשכנע אותי בנכונות או אי נכונות המסרים, או בצדקת ההחלטות שמקבלים הגיבורים שבראה. היא גם לא מרמזת ולו בניואנסים על עמדתה או תפישתה באשר למתרחש בעלילה. היא פשוט מבקשת, כשליחה - להעיד, להאיר, להיות בת קול וגם לנסות להיות למנציחה, לעולם התרבותי, הרוחני, החברתי העשיר והמרשים אשר יצרו ובו חיו יהודי בבל במשך יותר מאלפיים וחמש מאות שנה וברצף היסטורי כמעט בלתי פוסק.
בראייה פילוסופית, הסופרת עולה מדרגה ומגיעה לעמדת התבוננות מ'הקומה השנייה' על המתרחש בקרב חיי גיבוריה. התבוננות זו ממעל מאפשרת לה לא רק להניע עלילה קולחת ולספר סיפור מרתק, אלא להצליח ולחדור אל הקרביים, אל עומק הנשמות של גיבוריה, ולהעביר אותם תהליכים נפשיים אישיים וקבוצתיים מורכבים מאוד.
וכשליחתם מבחירה, היא מתבוננת בעלילה ונושאת אותה, את כולה, אלינו הקוראים. בספרה הקודם הסופרת בנתה ויצרה עלילה שאולי היא דמיונית, אך היא הייתה עבורה כלי ביטוי פנטסטי להעביר אלי עולם שהיה ותם. הייתה קהילה יהודית מפוארת בעיראק. הייתה ואיננה עוד.
בניה ובנותיה היהודיים של ארץ נהרות הפרת והחידקל עזבוה, מי למולדת העתיקה, ציון, ולמדינה החדשה שנולדה בה, ישראל, ומי למדינות ויבשות אחרות. ב'תמונות שעל הקיר' הסופרת נשאה בעבורם את עלילת כל אשר היה להם שם בבגדאד, כל החומרי והרוחני אשר נכח בחייהם עד לתום סיפור החיים היהודיים שם.
הסופרת העבירה לי דרך הסיפור העלילתי הבדיוני פרק היסטורי חשוב, מרתק ומלמד, שלפני כן חשיפתי אליו כצבר, בוגר מערכת החינוך הישראלית, הייתה מצומצמת עד מאוד ומצומצמת מידי לטעמי.
למדתי והבטתי משתאה בסיפור האנתרופולוגי שפרשה לפני הסופרת. סיפור המראה ומדגים דרך שפה, טקסים, תבשילים, צבעים, ריחות, אמונות, סמלים, חפצים, קונפליקטים אנושיים, זיכרונות ועוד, כמה עמוק היה העושר הרוחני והתרבותי של קהילה זו, וכמה טבול היה העושר הזה באהבת החכמה של בני הקהילה.
ידעתי, אך תהיתי: האם גם הפעם הזו אחוש וארגיש שהסופרת איננה רק כותבת פרוזה נפלאה, אלא שוב אראה כיצד היא נהיית בעלת מימד שהוא מעבר להיותה סופרת, כיצד היא מרחפת מעל הסיפור העלילתי המרהיב שבנתה, ושוב נהיית לשליחת גיבוריה ומסריהם?
קיוויתי מאוד שגם ברומן הזה ארגיש כיצד נושאת הסופרת לא רק ככותבת אלא כשליחה נאמנה של גיבוריה, את כאביהם ושמחותיהם, חלומותיהם ואכזבותיהם, קולותיהם ושתיקותיהם, את חיבוטי נפשם סביב דילמות מוסריות ועוד.
לאור חוויתי וניסיוני הזכור לטוב מהספר הקודם, לא רציתי להסתפק רק בחוויית קריאה קולחת ומעניינת מאוד. ציפייתי מהסופרת הייתה גבוהה מאוד בפעם הזו, ברומן השני. תהיתי האם תצליח גם בספר זה להצטיין בכך שדרך הכלי הפרוזאי בו היא עושה שימוש מבריק, אזכה לא רק לקריאה של ספר מעניין, אלא שוב, אזכה ללמוד פרק היסטורי משמעותי בתולדות התחדשות ישראל בארצו.
אני מבקש להגיד במאמרי זה ובאופן בלתי משתמע, שציפיותיי לחוש בשנית את מוטיב הייעוד, מוטיב השליחות שבעצם כתיבתה של ציונית פתאל-קופרווסר- התגשמה במלואה. אני מציין זאת מכיוון שנדיר מאוד עבורי לזהות רמת כתיבה המגיעה כאמור לדרגת היות סופר גם ואולי בראש ובראשונה, שליח של תקופה.
בספרי מקור רבים אותם אני קורא, אני מוצא אמנם עלילה קולחת ולעיתים אף בנויה כראוי, אך הם נעדרים את מוטיב התבוננותו של הסופר על יצירתו כשליחות. זהו מעמד שמתעלה גם מעל הכתיבה עצמה, מעמד בו הכתיבה היא שליחות. עבורי זו המעלה אולי העליונה ביותר, המזוקקת ביותר והעוצמתית ביותר של הרומן החדש.
יש כאן סופרת שבמנעד השנים שחלפו מאז ספרה הראשון, הבשילה למעמד מוכר גם כחוקרת מובילה בתחום קורותיה וגלגוליה של יהדות עיראק. מומחיותה האקדמית שנרכשה והמחקר ההיסטורי אותו היא מבצעת בדרכה לתואר השלישי בתחום, נפגשו ברומן הזה עם יכולת הכתיבה המעולה בה ניחנה.
השילוב בין מטען הידע העצום של הסופרת לבין כתיבתה ביד בוטחת ובשפה עשירה המציירת במילים קונפליקטים אנושיים, הוליד רומן סוחף, מרגש, עמוק ומעורר מחשבות רבות, ארומה של הרהורים, בלב הקורא. שילוב זה הוא גם מה שלהערכתי מאפשר למשוררת לגלות ולבטא ברומן הזה רמה ייחודית ונדירה של כתיבה מצומצמת ומדויקת, כתיבה היודעת להעביר אלי תחושות מורכבות ומצבים נפשיים בהם שרויים הגיבורים, מבלי להגיד לי ישירות מה מרגישה כעת הדמות ומבלי להכביר במילים.
הספר הזה הוא דוגמה קלאסית למעלה הכתיבתית המכונה: 'הראה, אל תספר': הסופרת בוחרת לתאר בקצרה דרך פעולה, שיחה, התרחשות, דימוי וחפץ, את ההתרחשויות. היא מניחה אותם בפני, סומכת על תבונתי כקורא ויכולתי להקיש ממה שראיתי ,לגבי הדמות ומצבה ודרכי התנהלותה. גם יכולת משמעותית זו , לא אחת חסרה לי מאוד בספרות.
ובעיקר- היותה של הסופרת גם חוקרת והיסטוריונית, מאפשר לה לשוב ולכהן כשליחה רבת עומק של ימים רחוקים, כפי שהפליאה לעשות בספרה הקודם, וגם אם לא נולדה בעיראק והיא צברית, הרי שהיא בונה עלילה הנשענת היטב על יסודות מאוד אמינים, אותם ניכר שחקרה לעומקם. בפעם הזו, ברומן החדש, בחרה הסופרת לקחת את שליחותה למחוז נוסף וחשוב מאין כמוהו.
המוטיב המרכזי הזה הוא המחייה והוא המחזיק את אמירה הן בעודה עדיין בעיראק, והן לאחר עלייתה ארצה ולאחר שחוותה לא מעט רגעי שבר במולדת החדשה. זהו קשר פילוסופי עמוק, מונולוג מרטיט המבקש להפוך לדיאלוג, מיסטי לעיתים, שהיא מקיימת - בדמיונה - עם אכרם שהלך ולא שב. מרותק קראתי על קורותיה של אמירה הן בעיראק והן בישראל.
הסופרת מפליאה לנוע באופן מדויק מאוד ובתנועה עלילתית מושלמת על ציר זמנים בין עבר להווה, וזו מעלה כתיבתית פרוזאית גבוהה מאוד, אשר לצערי אינני פוגש תדירות. לא אחת, בספרים אחרים הנעים בין זיכרון להווה, נוצר בלבול מסוים אצל הקורא, והוא מוצא עצמו תוהה אם הוא מצוי עדיין בזמן עבר, בזיכרון אליו נלקח ע"י הסופר, או שכבר השיב אותו הסופר אל הכאן והעכשיו.
בלבול כזה לקורא, יכול לפגום מהותית באיכותו של רומן ריאליסטי. אצל ציונית פתאל-קופרווסר לא ראיתי כל בלבול שכזה, אלא להיפך. מצאתי דיוק מושלם בתנועת הזמנים. הסופרת יכולה לקחת אותי במעין מנהרת זמן לסמטאות בגדאד היהודית, לבית משפחה מורחבת המנסה לשרוד את ליל הפרהוד השטני ולאמירה המבינה שאלו רגעים שאולי לא ימשיכו מהם בחיים, ומיד להחזירני כשאני טעון עדיין בתובנה ההיסטורית, להתרחשות שחווה אמירה כאן בישראל.
אני מבקש לציין יכולת כתיבה משמעותית זו לחיוב רב. הסופרת מציירת במכחול מילותיה דיוקן רב מימדי של הגיבורה אמירה. היא משלבת בציורה הפרוזאי שלל פרקי חיים במעגל חיי ההגיבור.. להלן מגוון הדגמות טקסטואליות נבחרות בהן משתמשת הסופרת בעת בניית דמותה של אמירה:
אמונותיה ומנהגיה כאשה יהודיה בבגדאד: "אמרתי לאמא שאני מוגנת, ואלוהים עכשיו בצד שלי והוא ישמור עלי מפני המזיקים הרעים, השדים, המחלות ועין הרע. כולם ביחד. ירקתי על החזה שלש פעמים להגנה משולשת אם חס וחלילה אפגוש בדרך את להקת המקוננות". (עמ' 46)
יחסיה עם שכניה המוסלמים: "ריח חריף של שרפה ומוות עמד באוויר. לא ידענו מי האויב ומי הידיד. שמענו סיפורים על מוסלמים שהצילו את השכנים שלהם והיו סיפורים מזעזעים שגרמו לנו לאטום את האזניים…. הרגשתי שבגדו בי ושתקעו לי סכין בגב...אום עלי עמדה בחלון והביטה בנו. 'ראינו את הבדואים נכנסים לבית שלכם ואת זה הצלחנו לשמור מפניהם,' אבו עלי הסביר לי. לקחתי את הדברים ממנו בלי לומר מילה (עמ'66).
האימה הנוראית והמצלקת שאחזה בה באסון הפרהוד: "הבוקר עלה וקולות הירי שוב נשמעו וברעש חזק יותר. ראינו מהגג בדואים יוצאים מהבתים והידיים שלהם עמוסות ברהיטים, בסירים, בבגדים… כל מה שהיה בבתים שלנו. לא היה אכפת לי מהרכוש, רק רציתי שנחזור שלמים הביתה. לחשתי לבנות שאם הם יבואו לכאן, נקפוץ ביחד מהגג. לא ניתן להם לחלל אותנו. כרימה החזיקה ביד שלה סכין ואמרה שהיא תהרוג את מי שיעז לגעת בה". (עמ' 63)
הפרידה הצורבת מאכרם וכמיהתה האינסופית של אמירה לשוב ולראותו: "ריסקתי בקערה אגוזים לחרוסת. הדמעות זלגו מעיני כשערבבתי את האגוזים עם הסילאן, וכיסיתי את הקערה בעלי חסה מול הכיסא הריק. פחדתי שאביא מזל רע, ואילצתי את עצמי לחייך. רציתי להרחיק את האבל והקינה מהבית. חיבקתי את הכיסא, דמיינתי אותך יושב עליו ולחשתי: הכנתי במיוחד את ה'חילק' האהוב עליך". (עמ' 82)
ההכרה שעליה לעזוב את עיראק עם משפחתה ולוותר על אזרחותה העיראקית: "בחג פורים נעשה לנו נס. ממשלת עיראק הודיעה שיהודים יכולים לעזוב את עיראק אך אזרחתם תישלל והם לא יורשו לחזור אליה לעולם. ניסים אמר שלא נזדרז להירשם. חשב שאולי זו מזימה של הממשלה לעצור את הציונים". (עמ' 126)
ומאוחר יותר בטקסט כשאמירה מצוייה ברגעי עזיבתה את עיראק: "השכנים עמדו בחוץ. 'אל תלכי, הישארי עימנו', הם אמרו לי. 'שללו ממני את האזרחות ואני כבר לא עיראקית', נחנקתי כשהמילים יצאו מפי". (עמ' 137)
מערכת היחסים המרתקת והמיוחדת בין אמירה לקלרין וייסורי המצפון המלווים את אמירה עד יומה האחרון בכל הקשור לאופן בו לא התנגדה להחלטת בעלה למנוע מקלרין להינשא לאהובה: "חשבתי איך החיים של קלרין יכלו להיות אחרת אם ברוך לא היה דוחה את החתונה שלה עם אלבר, עכשיו ודאי הייתה גרה בוילה בלנדן מוקפת פרחים ואנשים שמדברים בנימוס. רציתי לשאול אם טוב לה אבל השאלה נשארה בפה. היא בקושי מדברת איתי".
ומאוחר יותר בטקסט "קלרין חייכה אלי. הלב שלי קפץ ורקד משמחה. קלרין חייכה אלי! אולי הבכי ניקה את הכעס שלה כלפיי והיא שבה אלי" […] אין מאושרת ממני היום. הבת שלי שבה אליי ממרחבי הזמן והכאב […] הסליחה שלה תופרת מחדש את מה שנפרם"… (עמ' 172-173)
עוד בהמשך: "כמו בובה נישקתי במצחה ובירכתי אותה. הורדתי מעלי את השרשרת של אום עלי עם להב מזהב והאבן הכחולה וענדתי אותה מסביב לצווארה. 'זו מתנה ממני לכבוד זה שאת מתחילה ללמוד בבית ספר' אמרתי לה. הילדה התנפלה עלי בחיבוק ולחשה: 'תודה, סבתא'. הבטחתי שאחכה לה כשתחזור מבית הספר. אשתדל להיות עירנית עבורה". (עמ' 171)
המפגש הקשה הראשוני בדקות הראשונות בארץ ישראל: "לא הספקתי לומר שלום ואישה גבוהה לבושה בחלוק לבן שעיניה בולטות וסנטרה כפול התיזה על ראשי אבקה לבנה מתוך משאבה גדולה. האבקה הדיפה ריח רע וצרבה את העיניים. צרחתי ולא שמתי לב שאשה נוספת הייתה בחדר וזו הפשילה את תחתוני. האישה הגדולה כיוונה את המשאבה למטה וריססה מן האבקה. 'אתן לא מתביישות?' צרחתי עליהן. השתעלתי והעיניים הוצפו בדמעות. לא יכולתי לנשום". (עמ', 159)
תחושת האיפה ואיפה הצורבת שחייתה בצילה בישראל: "רציתי לקום ולצעוק על האפליה המתמשכת של המפלגה שלה נגד המשפחות שלנו, שלא מכירה בדם של הילדים שלנו. לא יכולתי. הנה, גם כאן מוחקים אותנו. לא מזכירים את מה שהילדים שלנו עשו למען המדינה. לא נותנים מקום לסיפור שלנו. מראים ומשמיעים את אותם אנשים כל הזמן. רק רבקה גובר איבדה את הבנים שלה? הלב שלי כואב עליה אבל למה רק היא מקבלת מקום ואותנו מוחקים? גם לנו הלכו ילדים [...] לחץ הדם שלי עלה. איך המפ"איניקית מדברת ככה נגד המנהיג שלנו, שאלוהים ייתן לו בריאות ואריכות ימים". (עמ' 140-139)
השבר שקרע אותה כשהבינה אך לא רצתה להשלים עם העובדה שאכרם יישאר רק בדמיונותיה: "אלומות אור פילסו את דרכם אלי בצללים. בת קול יצאה והכריזה: הוא שב. התינוק שב אל חיק אימו. דילילול אלולאד, דילילול, לחשו בשמיים את שיר הערש ששרתי לך בילדותך. דילילול, שרתי בליבי. ערסלתי אותך בין זרועותיי. לפתת את השד באצבעותיך הדקות. הצמדת את פיך המתוק. ליטפת את פני. בני שב אליי. מודה אני לפניך, אלוהים". (עמ' 180)
ועוד ועוד מוטיבים ספרותיים, מימדים פסיכולוגיים עמוקים ודקויות של התנהלות אנושית השזורים באותה תמונה, הדיוקן שציירה הסופרת לאמירה. אמירה היא אמנם גיבורת הרומן אך היא אות וסימן לתקופה שלמה ולקהילה מיוחדת במינה. כל חוויותיה של אמירה בעיראק שלפני הקמת המדינה היהודית, ובישראל אליה הגיעה, הן אמנם חוויות אישיות מאוד, אך בה בעת הם גם נתיב לתיאור חוויות כלליות קהילתיות שהרגישו רבים ורבות, כאמירה.
זהו לא סיפור ביוגרפי, גם אם יש בו מעשה ותיאור המכיל חייה של אישה אחת אמיצה ונבונה. זהו סיפור על כלל העדה היהודית העתיקה בבבל. זהו סיפור על עולם מופלא ועשיר ברוח, אשר נקלע למערבולת של משברי זהות, קונפליקטים משפחתיים, שכנות טובה ובעלת מסורת של דו קיום ערבי יהודי המתהפכת באבחה והופכת לחרב רצחנית.
זהו סיפור על חלום עמוק ואפילו רומנטי על ארץ ישראל ועל המציאות המתנפצת לא אחת בפניהם של העולים אליה, וזהו סיפור של המשכיות, של 'מדור לדור', סיפור של 'והגדת לנכדתך' , כפי שנרקם הקשר בין הסבתא לנכדה.
כשקראתי את הספר על שלל סיפוריו ותתי סיפוריו, חשתי כאילו פתיתי שלג יורדים עלי מהשמיים, פתיתים פתיתים .. לעיתים הם רכים ונעימים למגע, כאילו מלטפים אותי. לעיתים חדים ונוקבים, כאילו מצליפים בי. ובהגיעם לקרקע, אחרי שנגעו בי, אלו ואלו כאחד, הם נערמים לרגלי ויוצרים שכבת לובן מרהיבה ביופייה. זהו הדימוי שחשתי.
שלל סאגת חייה של אמירה, התנסויותיה וחוויותיה מימי ילדותה ועד ערוב ימיה הורדו אלי כפתיתי שלג על ידי הסופרת, השליחה כפי שכבר הבהרתי. חלק מהסיפורים ליטפו והעלו חיוך. חלק מהם דקרו בי והותירו דמעה. אך כולם ביחד בנו מול עיני הקוראות דמות עלילתית עמוקה, ייחודית, המביאה עימה סיפור של תקופה, משפחה וקהילה.
הנהר זורם, הוא נמצא בתנועה מתמדת, ולרגע לא יעצור ויקפא על מקומו. מעצם זרימתו, חלה בו השתנות קבועה, התחדשות, הוא כבר לא אותו נהר שהיה רק שבריר שניה קודם לכן. ועם הנהר הנע ללא הרף, גם האדם מצוי בתהליך עיצוב והשתנות קבועים. בנסיבות החיים, הגיל, התקופות שהוא נוכח בהן, נפשו משתנה, מתפתחת, מסעות חייו נצברים לו כתרמיל על גבו, אתגריו, נפילותיו, קימותיו...
הסופרת בחרה את הנהר כמרכז ההוויה של שם הספר. לאורך הסיפור היא מרבה, בעדינות כמעט פיוטית, לשלב אותו כמוטיב שב ונשנה בעלילה. בגדאד נבנתה סביב גדותיו של החידקל, עורק חיים היה הנהר במשך אלפים בשנים, מים, מסחר, תחבורה.. הוא היה מרכז תרבותי בפני עצמו לכלל תושביה של העיר וגם ליהודייה.
הנהר שזור במחשבותיהם ובתפישותיהם. הנהר לעיתים סואן, קוצף, רוגש כתחושותיה של הגיבורה בסיפור, לעיתים הוא שקט ומערסל אותה ברגעי חסד. לפעמים, כמו הגיבורה, הוא עלול להוות סכנה ולהציף, או אף לכלות, את כל אשר סביבו. לעיתים, כמוה, הוא פיסת טבע פסטורלית המשקפת בתוכה את מראות העיר שעל גדותיה.
אך מעל הכול, לטעמי, הנהר הוא זיכרון. גם כאשר הוא משתנה ללא הרף, גם כאשר הוא לעולם אינו אותו נהר, תמיד יישר, תמיד יהיה, טמון עמוק בזיכרונות, סיפורי עם, אגדות, שירים ותפילות. הנהר הוא זיכרון למה שהיה ואיננו עוד. הוא אכרם עבור אמירה, שכל שארית חייה חיה ונושמת את זיכרון בנה שהלך, הנהר הוא עיראק עבור הקהילה היהודית אשר גם אם עזבה את בגדאד הרי שזיכרון השוק והכיכר, הסמטאות ובתי המשפחה המורחבים, זיכרון הנופים הפיסיים והאנושיים, על אלו ממשיכים כמסורת בעל פה בסיפורי הזקנים שעלו ודמיונות הדורות הבאים, הישראלים, כדמיונה של הסופרת.
והנהר הוא היהודים עבור עיראק עצמה. זו לא אותה עיראק ללא יהודייה שכה עמוק שזורים היו ברקמת מעגלי חיי המדינה ובמשך דורות כה רבים. הנהר הוא זיכרון יום יומי לתושבי עיראק על שכניהם שהיו והלכו. זוהי בחירת שם מבריקה. יש בה הרבה מעבר לחכמה, יש בה תשתית למאמר פילוסופי שלם העומד בפני עצמו, ועל כך בפעם אחרת.
אני מניח את הרומן הזה כשאני נפעם לא רק מהאיכות הפרוזאית המעולה שהדגימה הסופרת ומעריכתו המצוינת (העורכת אורנה לנדאו) , אני מניח אותו כשאני חש כשלמדתי פרק עצום ורב בהיסטוריה היהודית והישראלית, פרק שאולי לא בהכרח זוכה לחשיפה מספקת. ועל כך, על חווית הקריאה העמוקה מאוד, ועל השיעור המרתק הנרכש, תודתי לסופרת.
התרעות פיקוד העורף