בדרך לברונסון הלכו לאיבוד גיבורי הנובלה צ'ינו ופאקו, שבעת מסע בטקסס נקלעים לעימות אלים בין גזענות, ניצול ופועלים שובתים. "Picket Line" ראה אור כנובלה בסוף השנה שעברה; 106 עמודים כולו; קראתי בשקיקה כהרגלי את לנארד. לא במיטבו אבל סגפני, ממוקד, נטול גלאם אך אפקטיבי ואלגנטי. מסוג הפרוזה שמדיפה תמיד את ניחוח האפטר-שייב של המינגוויי. לנארד, אגב, מת ב-2013, בגיל 87.
קראתי את הספר משום שאני משתדל לקרוא כל מה שלנארד כתב; הצטערתי ושמחתי גם יחד. זה לא היה הסופר השנון ששורות הדיאלוג והטקסט הרזה שלו השאירו בך חתכי נייר, אבל אהבתי את המחויבות החברתית והפוליטית. הנובלה הזכירה לי את ידידי המו"ל אוהד זמורה ז"ל, שהוציא לאור את לנארד בעברית ונהג לתנות בפניי כמה קשה היה לשווק אותו לקורא הישראלי. זמורה אכל קש עם ספרות מתח אמריקאית.
היא לא הייתה מקובלת בישראל האנינה של אותם ימים. הוצאתי לאור כמה מותחנים מתורגמים כאלה בעצמי, ועליי לומר בכנות: חבל על העצים. היום תעמדו בתור בחנויות הספרים המשומשים כדי למצוא עותק. תרגמנו לראשונה את "שלום ולא להתראות" של ריימונד צ'נדלר. הוצאנו את "מסתרי אל.איי" של ג'יימס אלרוי ואת "דרך קני הסוכר" של ג'יימס לי ברק. צרצרים. שני ספרים נוספים שקנינו לא היה טעם לתרגם.
אגב, את המערבון הראשון שלו פרסם לנארד במגזין "Argosy" (1951). הוא לא רק הכשיר את ספרות המתח המודרנית; הוא קילף אותה מהשטיקים העייפים ומהבלשים הפרטיים עם המגבעות המעוכות והמיטות סתורות הסדינים, והגדיר אותה מחדש בשפה מושכת, מהפנטת וללא גרם של שומן מיותר.
אלמור לנארד שנא מטפורות. הוא לא ידע מה לעשות עם דימויים, אבל הייתה לו האוזן הכי טובה לדיאלוגים. לקרוא פרק שלם ובו דיאלוג בין גיבוריו, היה כמו להיתקע לילה שלם בג'קוזי עם נורמן מיילר, סם שפרד ובקבוק טקילה. לא ידעת איפה נגמרו הבועות והתחילו המילים.
קהל הקוראים שלו עדיין היה כת סודית של יודעי דבר, אף על פי שהפופולריות שלו גברה. כשלנארד מת, נסתם הגולל על מעיין מתגבר של טיפוסים צבעוניים, שליליים ברובם, גיבורים בשר ודם שלרוב מצא אותם סוף הספר בדרגה נמוכה אחת מהיכן שהחלו. תמיד עשו דבר מה לא צפוי, מפתיע, קיצוני, יוצא דופן; זרקו כדור מסובב שלא ראית אותו מגיע.
אחרי שאיריס רואיז, הזונה ששובה את ליבו של וינסנט מורה ב"גליץ", מתה, מגיע מורה לאטלנטיק סיטי כדי לפענח את תעלומת מותה ולדאוג לסידורי הקבורה שלה. לינדה מון, הזמרת שבה מתאהב מורה, מקדימה אותו בבית הלוויות. שניהם מתעבים במידה שווה את מר ברטויה, הקברן. לינדה הייתה רוצה שווינסנט ימרח את ברטויה על הקיר. וינסנט לא מוצא בכך טעם. "הבחורה הזאת, לינדה מון, חתמה על חוזה לקבורה מינימום כולל שריפת הגופה", אומר ברטויה לווינסנט, "היא עדיין לא בחרה את הצנצנת". דוגמה לדיאלוג רזה של לנארד.
לנארד כתב ספרים קשוחים ולקוניים שקימצו ברגשות ותיאורים. שמות ספריו, למי שאינו מכיר, נשמעו לעיתים כשיהוק: "סוואג", "סטיק", "גליץ", "לה בראווה", "פריקי דיקי", "קילשוט". למו"ל העברי הם היו כאב ראש גדול.
לא היה קל לתרגם אותם עם כל תעלולי השפה והסלנג. "גליץ", ספרו הראשון של לנארד בעברית, היה לאוזני המו"ל זמורה, צליל יידישאי: גליץ, זוהר, מבריק. זב"מ הוציאו את "גליץ" לאור כפי שהוציאו ספרים בישראל. בלית ברירה. ישבו על סטוקים אדירים של כותרים. שילמו מקדמות על חשבון זכויות, שילמו עבור תרגום, עריכה והכינו עטיפות. לזב"מ היו 11 לנארדים ביד ועוד 11 אופציות על העץ.
ההתחלה לא הייתה קלה, והאהדה לא מיידית. לנארד היה בן 59, צעיר בשנתיים מהגיל שבו המינגוויי התאבד כאשר התחילו להשגיח בו, והתחושה הייתה כי נמאסה עליו הציפייה המתמהמהת לתהילה, או איך שקוראים לזה, בשכונה של דטרויט, מישיגן, העיר שבה חי וכתב. "גליץ" שבר את מחסום הקרח.
ארבעה מו"לים נלחמו על הזכות להוציא מחדש 14 מספריו המוקדמים. אחד מהם שילם לו 363 אלף דולר עבור הזכות להדפיס את "לה בראווה" בכריכה רכה. עבור זכויות ההפקה ל"סטיק" קיבל לנארד 350 אלף דולר. לשם השוואה: ב-1959 כתב לנארד את המערבון "הומברה". לקח לו שנתיים לפרסם את הספר תמורת 1,250 דולר, והצעה להפיק סרט עם פול ניומן בתפקיד הראשי, הכניסה לו 10,000 דולר נוספים.
הבלש הפרטי, עם הקוד המוסרי הישועי, לא קסם ללנארד. הוא התמחה בגיבורים שתפיסתם את המונחים חוק וצדק, יצירתית ומקורית מאוד. לנארד היה מאוהב בפושעים משוחררים, שוטרים בדימוס, לוזרים שאפתניים. הם אינם זוהרים, אינם גיבורים במובן המקובל של המילה; הם מגדירים את הערכים שלהם תוך כדי הישרדות ותנועה.
הם לא ניסחו לעצמם עמדות עקרוניות מדי, אלא נייר עמדה כלפי החיים. בלש המשטרה ריימונד קרוז מ"עיר בראשיתית", נראה בעיני הבחורה שאיתה הוא מנסה להתחיל בבר, כמורה למלאכה בבית ספר. ארנסט סטיקלי ג'וניור, גיבור "סוואג", הוא דרומי פרימיטיבי מאוקלהומה שמבצע שוד מזוין ומרדף שנמשך מאה ימים ומסתיים בכלא.
ללנארד אין סיפור דחוף שאותו הוא חייב לספר. הוא מעוניין בהתפתחות טבעית ואיטית של עלילה עצלה שבמהלכה יש לדמויות זמן להציג את עצמן ולפרוש את נוצותיהן הצבעוניות כטווסים.
אף שכל מה שאמור לקרות בספריו כדי שיענו על דרישה אלמנטרית של ספרי מתח - קורה, הדינמיקה בין הדמויות היא שמסיעה את העלילה ולא התחנות שסומנו מראש ואליהן הן ממהרות להגיע. לנארד מושקע במוות, במחולליו ובאחראים לו, אך אין אצלו מחולות מוות אורגיאסטיים עם סדיסטים מגירי ריר.
ספריו של לנארד מלאים שרצים וזוחלים אחרים. הם זוכים להציג את מלוא הרפרטואר שלהם לפני שמישהו דורך עליהם. טדי רוצה לשכב עם איריס רואיז. טדי הוא מפגע אקולוגי חמור. ציטוט: "כשהיו במיטה שאל אותה אם היא יכולה לבכות ולהיראות מבוהלת. הוא הוציא מחגורת הכסף שלו אולר קטן ששימש אותו לניקוי ציפורניים.
הכניס את קצה הלהב לאפה ואמר, 'את רוצה שאני אדחוף לך אותו עד הסוף?', היא אמרה, 'בסדר, בסדר', ונתנה לו הופעה שהייתה מזכה אותה באוסקר". בסוף זורק טדי את איריס רואיז מהמרפסת של הקומה ה-18. אתה לא יכול ליפול מהקומה העליונה של בניין גבוה, להתרסק על המדרכה, ולא למות. "שמונה נקודה חמש, חשב טדי, ביצוע יפה, אבל מה, היא לא הקפידה על רגליים צמודות".
היה לו על הקיר צילום של המינגוויי, עם הקדשה למישהו ששמו ג'ו. לנארד התייחס להקדשה כאילו נכתבה עבורו אישית. הוא חשב שאחרי כל השנים שעברו מאז גילה את המינגוויי ואת "למי צלצלו הפעמונים", הוא היה ראוי לצילום עם הקדשה. המינגוויי אכן מורגש במשפטים הקצרים, אך המינגוויי היה לעיתים משעמם, יהיר וללא הומור עצמי, ואילו לנארד ראה הומור בכל. גם במוות. אילו רצה, לא היה מצליח לכתוב לא מצחיק. והעיקר, הוא לא היה מלא בעצמו.
לקח לו זמן רב ליהנות מפריבילגיה של מצליחנים ועד שנהנה משירותי תחקירן, מי שתיעד עבורו את אתרי ההתרחשות של ספריו, כולל תיאור מילולי וצילומים. אם "גליץ" למשל, מתרחש חלקו במיאמי ביץ' וחלקו באטלנטיק סיטי, לנארד לא היה צריך להיות שם. התחקירן שלו היה שם; ראיין שוטרים, נהגי מוניות, זונות, מסעדנים, צילם בפרוטרוט כל אתר אפשרי שלנארד עשוי היה להזדקק לו, הביא איתו תמצית סוציולוגית-התנהגותית של אתרים שונים.
כך כתב לנארד את "הנרדף", על נמלט מהחוק ששמו רוזן המתגורר בנתניה, מקבל כסף בדואר, חי באנונימיות מלאה עד שזהותו נחשפת ויהודים וערבים מתחילים לרדוף אחריו בדרום ישראל, עד השואו-דאון המסעיר באילת. יש בספר לא מעט טעויות מביכות בידיעת הארץ, אך יחסית לתחקיר יד שנייה, התיאור של נתניה, תל אביב ואילת, סביר לחלוטין.
לנארד מת בדיוק כאשר "צדק פרטי" ("Justified") צברה תאוצה. הסדרה המשיכה בלעדיו, אבל אי אפשר היה להתעלם מהיעדרו ומהירידה המסוימת באיכות הדיאלוגים והעלילה. הוא השאיר מורשת ראויה שאליה הצטרפה עכשיו נובלה שנגאלה אחרי 50 שנה.
התרעות פיקוד העורף