בחלקו הראשון של "זה לא הבית", נערה ישראלית מתבגרת בורחת מבית הוריה המהגרים בלונדון, ש"אפילו השמש התאבדה בשמיה", מסתובבת ברחובות, רועדת מקור ומתמודדת ככל יכולתה עם העולם ועם עצמה. ב"סיום מדומה", אישה צעירה, בת 31 ליתר דיוק (שמוסללת לצפות ל"רגע מהיר ונפיץ של קמילה מואצת"), חותכת בטרם עת מרילוקיישן באוסלו שביצעה בשותפות עם האיש שממנו תתגרש בחיפזון (אדריכל שמיועד להקים בבירה הנורווגית מוזיאון זואולוגי שינציח זנים נכחדים של בעלי חיים) וחוזרת לתל אביב, שנראית לה מחלון המטוס כמו "שכבת עובש לבן שהצטברה על אדמה ישנה". אז זאת העיר הלבנה המפורסמת?
מישהו מרפרר לטולסטוי ב"זה לא הבית" וקובע ש"כל המשפחות מוזרות. לפעמים נדמה לנו שמשפחה אחת שמחה יותר. זה השקר הגדול של האנושות". הוריה של אייר, בת יחידה ופריבילגית למדי, בניגוד לאיה, הביאו אותה לעולם בגיל מאוחר, וכשאינה נאלצת לגלוש בגינם באתר של "עמותת פרקינסון בישראל", היא מספרת ש"מגיל צעיר נקטתי במעין התחמשות שקטה לקראת הסתלקותם; נהגתי לבחון את סובביי לתפקיד אפוטרופוס והייתי שוקעת בהרהורים מעשיים מאוד באפשרות להסתפח, ולו ברמה הרגשית, למשפחה אחרת".
"טוב לך בחיים שלך?", שואלת אותה אמה בעת פגישה במסעדה, רגע אחרי סצינה פומבית מביכה עם שניצל ואחרי שאייר מציצה ביזיז לשעבר שנקלע במקרה לזירה ו"צדודיתו השיבה אל לשוני את טעם הזרע שלו, את המבט החקרני שבו נהג להביט בי כשהייתי מגיעה לאורגזמה". תשובתה של אייר היא אומנם "כן, אימא. אל תדאגי", אבל - ובלי קשר למותו המצער של מתי כספי השבוע - נראה שדווקא יש מקום לדאגה.
החלק הלונדוני בספרה של וייזר-סנש פועם בעוצמה ובחיוניות שחופפות לאנרגיות הנעורים של איה המבולבלת והזועמת, שמתגעגעת נואשות לישראל ורוקמת קשר משמעותי ומפתיע עם ג'יימס, מהגר ג'מייקני שנשוי לאישה אלכוהוליסטית וסובל מיחסים רעועים עם בתו שלו. ג'יימס ממשיך ללוות את איה גם בבגרותה, קרוב-רחוק, ספק דמות אב, ספק מושיע מסתורי ברמת אליהו הנביא או סנטה קלאוס.
בחלק הישראלי בספר מורגשת ירידת מתח, גם בתנופת הכתיבה. קולקציה כמעט מוגזמת של קטסטרופות, פגעי זמן ומכות גורל הולמת ללא רחם בדמויות, והכובד הכללי מאיים להטביע את הסיפור. ועדיין יש יופי במסע החיפוש של איה, במציאות שבה שום מקום אולי הוא לא הבית, אין תשובה נכונה לשום שאלה, ובעיקר לא לשאלה מה בעצם היא מחפשת. אייר ב"סיום מדומה" מחפשת "דברים". קצת כללי? לא בעיניה. זה נראה לה "ניסוח הולם".
אמה של אייר דוחקת בה לחזור הביתה (ובמילים פחות עדינות, מעיפה אותה מבית ההורים), ומסרבת להתייחס או להאמין לבת שאומרת בפשטות שאין לה בית. אייר נודדת בין סאבלטים ארעיים, עד שהארעיות נעשית לדבר היציב ביותר בעולמה. הוריה דועכים במהירות, ואילו היא במקביל עוברת מה שנדמה כהתמוטטות עצבים מתמשכת, עד לסיום המבעית (גם אם הוא אכן רק מדומה).
אייר עוברת בדיקה של הקישורים הנוירונליים במוחה הקודח, ואיזה מקום מופלא הוא המוח הזה. כמו מושפג, גם מורג מפוצצת פצע (לא רק מטאפורי) אחר פצע ויוצרת שירה טהורה מהמוגלה, במחילה. בפסקה אופיינית אפשר למצוא ברצף טבעי התייחסויות לספרים כמו "האינטואיציה של הכבד" לצד חקירה של טרנדים באופנת האביב, או לחפירות הרכבת הקלה וסרטוני אימה של דאע"ש. "מראה כריתת הראשים על רקע המדבריות בליווי הגוון הכתום העז של סרבלי האסירים נספגו כולם במחיצות המתכת ובדופנות המנהרות שנחפרו תחתינו, יחד עם שיחות על תזונת פליאו וכריית מטבע מבוזר".
אייר מבטיחה בהתלהבות לידיד כלשהו להגיע להופעה שלו בהרכב בשם "סוליפסיזמוס", "בידיעה גמורה שלא אגיע", אבל היא עדיין פחות מיזנתרופית מהגיבורה של מושפג, יש בה רגישות לסבלם של אחרים (בין היתר קבצנית רחוב ונרקומן מיוסר בבית חולים), והיא רואה גם אנשים שקופים כמו רוקחת אקראית בסופר-פארם, שלדעתה אפילו דומה לז'ולייט בינוש.
ייאוש פוגש ייאוש בשני הספרים, אבל אין לדעת אם זו תמונת רוחב של דור ספציפי אבוד, כפי שמפתה (אם כי מעט פשטני) לחשוב, או שמא קלוז-אפ של שתי נשים אינדיבידואליות שנגזר עליהן כנראה להרגיש תלושות ולא שייכות באשר יהיו. ואולי באמת רק יונית לוי ודומותיה יודעות אושר מהו. ובזאת ננוחם.
התרעות פיקוד העורף