אני חושב שהשנה היא .1909 אני מרגיש כמו באולם ראינוע, זרוע האור הארוכה חוצה את החושך ומסתחררת, עיני קבועות במסך. זה סרט אילם, כמו סרט ישן של ביוגרף שהשחקנים לבושים בו בבגדים מיושנים עד גיחוך, וההבזקים מגיעים זה אחר זה בקפיצות פתאומיות. גם השחקנים נראים קופצניים והולכים מהר מדי. התמונות עצמן מלאות נקודות וקווקווים, כאילו ירד גשם כשצולם הסרט. האור גרוע.
היום יום ראשון אחר-הצהריים, 12 ביוני ,1909 ואבי צועד במורד הרחובות השקטים של ברוקלין בדרכו לבקר את אמי. בגדיו גוהצו זה עתה ועניבתו הדוקה מדי בצווארון הגבוה. הוא משקשק במטבעות שבכיסיו וחושב על הדברים השנונים שיגיד. אני מרגיש שעכשיו כבר נרגעתי לגמרי בחשכה הרכה של האולם; נגן העוגב פורט את הרגשות המובנים-מאליהם והמשוערים שהקהל מתערסל בתוכם בלי-דעת. אני אנונימי, וכבר שכחתי את עצמי. זה תמיד ככה כשהולכים לסרטים. זה, כמו שאומרים, סם.
אבי צועד מרחוב לרחוב של עצים, מדשאות ובתים, ומדי פעם חולף בשדרה שחשמלית מחליקה בה ומכרסמת, מתקדמת לאיטה. הקונדוקטור, בעל שפם כידון-אופניים, מסייע בעלייה לקרון לגברת צעירה שלראשה כובע דמוי קערה מעוטר בנוצות. היא מרימה קלות את חצאיותיה הארוכות כשהיא עולה במדרגות. הוא מחזיר לה עודף בניחותא ומצלצל בפעמון שלו. אין ספק שיום ראשון היום, כי כולם לבושים בבגדי יום ראשון, וקולות החשמלית מדגישים את הדממה של יום השבתון. האין ברוקלין עיר הכנסיות? החנויות סגורות ותריסיהן מוגפים, חוץ מפה-ושם חנות למכשירי-כתיבה ולעיתונים, או בית-מרקחת עם הכדורים הירוקים הגדולים בחלון.
אבי בחר בדרך הארוכה הזאת משום שהוא אוהב ללכת ברגל ולהרהר. הוא חושב על עצמו בעתיד, וככה מגיע ליעדו במצב של התרוממות-רוח קלה. הוא לא שם לב לבתים שעל-פניהם הוא חולף, שברגעים אלה ממש אוכלים בהם את הארוחה של יום ראשון, וגם לא לעצים הרבים המפטרלים ברחובות כבר כמעט במלוא עלוותם, שבבוא העת ישַכנו את הרחוב כולו בצל צונן. פה-ושם חולפת כרכרה אקראית, פרסות הסוס נופלות כאבנים בערב השקט, ומפעם לפעם גם אוטומוביל, הנראה כמו ספה ענקית מרופדת, נושף וחולף.
אבי מגיע לבית אמי. הוא הקדים, ולפיכך הוא נבוך פתאום. דודתי, אחות אמי, עונה לפעמון הרועם עם מפית האוכל שלה בידה, כי המשפחה עדיין אוכלת. כשאבי נכנס, סבי קם מהשולחן וניגש ללחוץ את ידו. אמי כבר רצה למעלה להתארגן. סבתי שואלת את אבי אם אכל ארוחת-צהריים ואומרת לו שרוז תכף תרד. סבי פותח בשיחה בהערה על מזג-האוויר המתון לחודש יוני. אבי יושב מתוח ליד השולחן וכובעו בידו. סבתי אומרת לדודתי לקחת את הכובע של אבי. דודי, בן שתים-עשרה, נכנס הביתה בריצה ובשיער סתור. הוא צועק ברכת שלום לאבי שכבר פעמים רבות נתן לו מטבע של חמישה פני, ואז רץ למעלה. לא קשה לראות שהכבוד שאבי מקבל בבית הזה מהול בלא מעט עליצות. הוא איש מרשים, ויחד עם זה הוא גולמני מאוד.
סוף-סוף אמי יורדת, כולה לבושה חגיגי, ואבי העסוק בשיחה עם סבי נתקף אי-שקט ואינו יודע אם לברך את אמי בשלום או להמשיך בשיחה. הוא קם מהכיסא בכבדות ומפטיר "שלום" צרוד. סבי מתבונן ובוחן את ההתאמה ביניהם, אם בכלל קיימת, בעין ביקורתית, ובינתיים משפשף בכוח את לחיו המזוקנת, כמנהגו בזמן שהוא מהרהר. הוא מודאג; הוא חושש שאבי לא יהיה בעל טוב לבתו הבכורה. משהו קורה לסרט בנקודה הזאת, בדיוק כשאבי אומר משהו מצחיק לאמי; נעשיתי ער לעצמי ולאומללותי בדיוק כשהעניין שלי במתרחש גבר.
הקהל מתחיל למחוא כפיים בחוסר-סבלנות. ואז מתקנים את התקלה, אבל הסרט הוחזר אחורה לקטע שהראו לפני רגע, ושוב אני רואה את סבי משפשף את לחיו המזוקנת ומנסה לעמוד על טיבו של אבי. קשה לשקוע שוב לתוך הסרט ולשכוח את עצמי, אבל כשאמי מצחקקת למשמע דבריו של אבי, החשכה מטביעה אותי.
אבי ואמי עוזבים את הבית ואבי לוחץ שוב את ידו של סבי מתוך איזו אי-נוחות לא ברורה. גם אני זע באי-שקט, שמוט במושב הקשה של האולם. איפה הדוד היותר מבוגר, אחיה הגדול של אמי? הוא לומד בחדר-השינה שלו שבקומה השנייה, לומד לבחינת הגמר שלו בניו-יורק סיטי קולג', והוא מת כבר עשרים-ואחת שנה מדלקת-ריאות מהירה. אמי ואבי חוצים שוב את הרחובות השקטים. אמי אוחזת בזרועו של אבי ומספרת לו על הרומאן שהיא קוראת; ואבי מביע שיפוטים על כל אחת מהדמויות ככל שמתחוורת לו העלילה.
ההרגל הזה מהנה אותו מאוד, כי הוא מרגיש את העליונות ואת הביטחון העצמי הגדולים ביותר בכל פעם שהוא מגנה או משבח את התנהגותם של אנשים. מפעם לפעם הוא נדחף להשמיע "אוח" קצר - כשהסיפור נעשה מה שהוא מכנה סָכריני. זה המס שהוא מעלה לגבריות שלו. אמי מרוצה מההתעניינות שהיא מעוררת; היא מראה לאבי כמה היא אינטליגנטית וכמה מעניינת.
הם כבר בשדרה, וקרון החשמלית מגיע לו בנחת. באחר-צהריים זה פניהם לקוני-איילנד, אף שאמי רואה הנאות כאלה כנחותות. היא כבר החליטה להתפנק רק בהליכה על הטיילת ובארוחת-ערב נעימה, ולהימנע מהשעשועים הפרועים שהם מתחת לכבודו של זוג כה מכובד. אבי מספר לאמי כמה כסף הרוויח בשבוע האחרון ומנפח סכום שלא היה זקוק לניפוח. אלא שבשביל אבי הממשויות איכשהו אף-פעם לא הספיקו. פתאום אני פורץ בבכי. הזקנה הנחושה שיושבת לידי באולם מתרגזת ומסתכלת בי בפנים כועסות, ואני נלחץ ומפסיק. אני מוציא את הממחטה שלי ומייבש את פני ומלקק את הטיפה שנשרה ליד השפתיים. בינתיים החמצתי משהו, כי הנה מול עיני אמי ואבי יורדים בתחנה האחרונה, קוני-איילנד.
הם ממשיכים ללכת לאורך הטיילת, ואחר-הצהריים שוקע בהדרגה בלתי-מורגשת לתוך הסגול המדהים של הדמדומים. כל דבר דוהה למין זוהר נינוח, אפילו המלמול הבלתי-פוסק מהחוף וסיבובי הקרוסלה. הם מחפשים מקום לארוחה. אבי מציע את המסעדה הכי טובה בטיילת, ואמי, לפי עקרונותיה, מתנגדת.
ובכל-זאת הם הולכים למסעדה הכי טובה, ומבקשים שולחן ליד החלון, כדי שיוכלו להשקיף על הטיילת ועל האוקיינוס המיטלטל. אבי מרגיש את עצמו כל-יכול כשהוא שם מטבע של רבע-דולר בתוך ידו של המלצר ומבקש שולחן. המסעדה הומה, וגם פה מתנגנת מוזיקה, הפעם מאיזו שלישיית מיתרים. אבי מזמין ארוחה בביטחון עצמי משביע-רצון.
הם אוכלים, ואבי מספר על תוכניותיו לעתיד, ואמי מראה ברוב הבעתיות כמה היא מתעניינת ומתרשמת. אבי נעשה צוהל. הוולס המנוגן מרים אותו מעלה, והוא מתחיל להשתכר מהעתיד של עצמו. אבי מספר לאמי שהוא הולך להרחיב את העסק שלו, כי אפשר לעשות שם הון. הוא רוצה להקים משפחה.
אחרי הכל, הוא בן עשרים-ותשע, הוא חי לבדו מגיל שלוש-עשרה, הוא מרוויח עוד ועוד כסף, והוא מקנא בחבריו הנשואים כשהוא מבקר אותם בנעימות החמימה של בתיהם, מוקפים, ככה נראה, בהנאות ביתיות שלוות ובילדים משמחי לב, ואז, כשהוולס מגיע לרגע שבו כל הרוקדים מסתחררים בתנופה שיגעונית, אז, אז בתעוזה נוראה, אז הוא מבקש מאמי להתחתן אתו, אף שבאופן מסורבל למדי ובעודו תוהה אפילו בעיצומה של התרגשותו, איך הגיע פתאום להצעה הזאת, והיא, כמו כדי לסבך עוד יותר את כל העסק, מתחילה לבכות, ואבי מביט סביבו בעצבנות ולא יודע בשום אופן מה לעשות עכשיו, ואמי אומרת: "זה כל מה שרציתי מהרגע שראיתי אותך", ומתייפחת, וקשה לו נורא עם כל זה, הדבר ממש רחוק מטעמו, ממש לא כמו שחשב שיהיה כשעשה את טיוליו הארוכים על גשר ברוקלין, חולם-בהקיץ עם סיגר טוב.
וזה היה הרגע שקמתי ממקומי באולם וצעקתי: "אל תעשו את זה. לא מאוחר מדי לשנות את דעתכם, שניכם. שום דבר טוב לא יצא מזה, רק חרטה, שנאה, סקנדל ושני ילדים בעלי אופי מפלצתי". הקהל כולו פנה להסתכל בי, מרוגז לגמרי, הסדרן חש במורד המעבר, בולש בפנס שלו, והזקנה לידי משכה אותי בחזרה למושב ואמרה: "תהיה בשקט. יזרקו אותך, ושילמת שלושים-וחמישה סנט כדי להיכנס". וככה עצמתי עיניים כי לא יכולתי לסבול לראות את מה שקורה. ישבתי שם בשקט.
הם עברו עכשיו על-פני ביתן קטן של מגדת עתידות, ואמי רוצה להיכנס, אבל אבי לא. הם מתחילים להתווכח. אמי נעשית עקשנית, אבי קצר-רוח שוב, ואז הם מתחילים לריב, ומה שאבי היה רוצה לעשות הוא להסתלק ולהשאיר את אמי שם, אבל הוא יודע שלא עושים דברים כאלה. אמי מסרבת לזוז. היא קרובה לדמעות, אבל יש לה תשוקה בלתי-נשלטת לשמוע מה תגיד הקוראת בכף יד. אבי מסכים בכעס, ושניהם נכנסים לביתן שדומה מבחינה מסוימת לזה של צלם, מאחר שהוא מחופה באריג שחור ואורו מעומעם.
חם מדי שם, ואבי אומר כל הזמן שכל זה שטויות ומצביע על כדור הבדולח שעל השולחן. מגדת העתידות, אשה נמוכה שמנה, עטופה במה שאמורות להיות גלימות מזרחיות, נכנסת לחדר מאחור ומברכת אותם בשלום, מדברת במבטא זר. ופתאום אבי מרגיש שכל העניין בלתי-נסבל; הוא מושך בזרועה של אמי, אבל אמי מסרבת לזוז. ואז, ברוגז נורא, אבי מרפה מזרועה של אמי ויוצא בצעדים רחבים, משאיר את אמי המומה.
היא זזה ללכת אחרי אבי, אבל מגדת העתידות מחזיקה אותה חזק בזרועה ומבקשת ממנה שלא תעשה את זה, ואני במושבי מזועזע יותר משאוכל אי-פעם לתאר במלים, כי אני מרגיש כאילו אני הולך על חבל מתוח שלושים מטר מעל לקהל בקרקס ופתאום החבל מראה סימנים שהוא עומד להיקרע, ואני קם ממקומי ומתחיל שוב לצעוק את המלים הראשונות שעולות בראשי, להביע את פחדי הנורא, ושוב חש הסדרן במורד המעבר ובולש בפנסו, והזקנה משדלת אותי, והקהל המזועזע מסתובב להביט בי, ואני לא מפסיק לצעוק: "מה הם עושים? הם לא יודעים מה שהם עושים? למה אמא שלי לא הולכת אחרי אבא שלי? אם היא לא תעשה את זה, מה היא תעשה? אבא שלי לא יודע מה הוא עושה"?
התרעות פיקוד העורף