למעלה מכך, בסיבובים אפילו האטתי. מפעם לפעם הבטתי בראי, נהג הפיג'ו היה בערך בן גילי, קצר רוח, ראיתי אותו מקלל לעצמו, אבל לפני שיצאתי לנסיעה לנוף צוקים, שנמשכת שלוש שעות בערך, הבטחתי לאבי שלא איבהל מאף נהג ממהר ומשום משאית שתנסה לחתוך פתאום.
האצבעות בידיים הזיעו לי, גם את שירי ארץ ישראל, שמלווים אותי בכל נסיעה ארוכה שלי בארץ, הנמכתי עד הסוף, אני שונאת את הסיבובים האלו, שונאת את תזוזת ההגה הלא נכונה שמפרידה ביני לבין התהום, ושונאת את הנהגים הישראלים שממהרים, כאילו יש להם לאן, שש שעות וסיימתם את הארץ לאורכה ולרוחבה.
מתישהו הכביש התיישר, הדרך נפרשה אל מולי, והקו המקווקו נתן לנהג הבלתי נסבל לעקוף אותי, הוא עשה זאת מיד, ואז נפגשנו שנינו מול רמזור אדום, חצי קילומטר אחר כך. כזה דביל טרם פגשתי. נתתי בו מבט מוכיח, סביר שקילל אותי עוד קצת.
לא ידעתי אם לחתום על הצעת העבודה הזו, שלושה ימים במדבר, אומנם במקום מפנק כמו נוף צוקים, עם ג'קוזי, מיטה זוגית ושלוש ארוחות, אבל התגמול הכספי לא היה גבוה במיוחד, ורק המחשבה שאצטרך לשלם לבייביסיטר שתישן עם גפן, לנסוע את כל הדרך הזו ולקחת על עצמי הנחיית סדנת כתיבה בת שלושה ימים, אחרי שאסע שלוש שעות לכל כיוון, כמעט גרמה לי לוותר.
בדרך לשם ניסיתי לחשוב אילו תרגילי כתיבה אתן להן - האם להיכנס איתן עמוק פנימה, אל המקום המדמם שראוי שיטופל, או שמוקדם מדי וכדאי ללכת איתן על דרך הבדיחות וההבנה, ובמקום לכתוב על העצב, נכתוב על הדברים הטובים שיש להן בחיים ונסיים באיזו תפילת הודיה.
ידעתי שזה לא משנה מה אחשוב, כמה אכתוב לי ואילו מצגות אכין מבעוד מועד, בסוף אגוון, יהיה גם מזה וגם מזה. כך באמת היה, ואת החיבוקים שקיבלתי מהן, אני עוד מרגישה על גופי.
מגיע להם הכל ועוד יותר מזה
אבל אפילו אני, שכתיבתי נשית ורוב הקהל שלי מורכב מבנות המגדר שלי, לא מצאתי רגע, בין תופת המלחמה הזו ומרוץ החיים האכזרי הזה, לחשוב עליהן. על הילדות שחולמות להתחתן עם זה שיאהב אותן בכל ליבו, על הנערות שפוגשות אותו לראשונה ומתאהבות, עד ששנה אחרי, מול טירת יורודוסיני בפריז, או מול הכותל המערבי בישראל, או תחת השמיכה המשובצת, כשרק שניהם שם, הוא שולף טבעת ומציע.
ועל האמהות שהן הופכות להיות לא הרבה אחרי. והיום קשה פי כמה, כי את לא רק אישה ואמא, את גם קרייריסטית, ומצופה ממך לקבל מאה בכל, אנחנו לא בתקופת חיים שמכירה את המילה "הנחה".
בהתחלה פחדתי לשאול אותן, מי אשתו של מי ובאיזו מלחמה קרה לו מה שקרה. אבל הן סיפרו, היו שם סיירת מטכ"ל, תותחנים, גבעתי ואפילו דובר צה"ל, אל תשאלו איך, כי לא אחשוף פרטים. רק תניחו שכשהצבא הוא גוף אחד, בין שאתה בחזית ובין שלא, אתה חשוף.
הבטתי על מסך הסלולרי, הוא שלח לה סרטון ובו הוא מצית את המנגל בשנייה, כמו זכר אלפא שווה, וילדיה כולם עורכים את השולחן, קוצצים ומתבלים סלטים ושולחים לה אהבה.
חיבקתי אותה והפכנו לחברות באותו הרגע. אחר כך התיישבתי ליד מישהי מאחת ההתיישבויות (ההתנחלויות, לא להתחיל איתי, תקראו לזה איך שתרצו) עם שביס גדול שעוטף את שערה ועיניים זוהרות. היא נשואה לפוסט־טראומתי ממלחמת יום כיפור. "אני מסתכלת על כל הצעירות פה ומקנאה בהן", אמרה לי בתוגה.
"עוד לפני שמציעים, אני כבר נרשמת", חייכה אליי ונתנה לי לקרוא משהו מתוך המחברת שלה, לא תרגיל כתיבה שאני נתתי, אלא מכתב שכתבה לזה שמחכה לה בבית. כבר שנים מייחלת שגם הוא יתחיל לראות אותה, אבל לא ידעה איך לבקש, ופתאום, באמצע מדבר, חולות וסלעים, מצאה את הדרך.
פורים יש כל שנה, תסלחו לי הפעם
אני יודעת, הטור הזה היה צריך להיות מוקדש לפורים. רציתי לכתוב לכם על חמישה דברים מצחיקים שקרו לי לאחרונה, אבל פחדתי שאשכח אותן. פחדתי שאשכח את הלילה ההוא שבו לא הלכתי לישון כי ביקשו לכתוב עוד, ולפרוק, ולספר, פחדתי שאשכח איך שתינו קצת יין ואיך פרצו כולן בבכי, כשאחת מהן נעלבה מהתפרצות לא רצונית שהייתה לבן זוגה, פחדתי שאשכח איך הקליט לה אחר כך שיר שהיא אוהבת ושלח לה כהתנצלות.
פחדתי שאשכח את עיניהן הנוגות שמחפשות לפגוש מבט מבין ומכיל, פחדתי שאשכח את כתפיהן העייפות מהמשקל הרב שהחיים האלו הניחו עליהן ולא בהשאלה, אלא כעובדה נצחית ומוגמרת, ופחדתי שאשכח מתאוות החיים שיש להן, מהקריירות המוצלחות, מהילדים שלהן שהתבגרו בטרם עת אך מחזיקים בשק ערכים גדול, מהפילאטיס, השחייה והכושר, שעליהם הן לא מוותרות, מרגעי הצחוק, מהבדיחות השחורות שדפי "מעריב" לא ישרדו, ומהציונות היפה והלא מתפשרת שפגשתי שם.
התרעות פיקוד העורף