נפתח בתלונה. הכותרת שניתנה למותחן המצוין הזה במהדורתו הישראלית אינה מוצלחת במיוחד. למה "רוד טריפ", שנשמע כמו אח חורג של רוד סטיוארט? למה לא ביטוי עברי? ומה רע אגב בשם המקורי, שבתרגום חופשי הוא משהו כמו "פוטנציאל רצחני"?
בניגוד לתלמה ולואיז, השתיים לא הכירו זו את זו לפני שיצאו לדרך, והן למעשה, לפי מה שידוע לנו בתחילת המצוד הארצי אחריהן (בים וביבשה), רק עדות ראייה לרצח נורא ולא הרוצחות עצמן. הדילמה שלהן ברורה, ודומה לזו של תלמה ולואיז: מה הטעם להסגיר את עצמן, בידיעה שאיש לא יאמין להן, במיוחד אחרי כל הנזק ההיקפי המצטבר שהן יוצרות במרוצתן? כלי התקשורת כבר הרשיעו אותן בפועל וחרצו את דינן. לדיבורים על עונש מוות לבנות - ובתחילה לאיווי בלבד, מסיבות שמוטב לא לפרט מחשש לקלקלנים, שותפים הציבור הרחב הצמא לדם, פוליטיקאים וגם מגישת חדשות חמורת סבר ובעלת "תלתלים גדולים כמו של כוכבת קאנטרי מנאשוויל". "זה היה רק עניין של זמן", מציינת איווי כלאחר יד.
"השעון מתקתק, איווי גורדון. אנחנו מיליונים רבים, רוב עצום של אזרחים מודאגים, עם שיניים בוהקות בחשיכה. קלשונים ביד. אנחנו נמצא אותך. את תשלמי על מה שעשית".
המילה כסף מוזכרת בספר 50 פעם לפחות, בספירה ראשונית, וכמו ב"תלמה ולואיז" ואולי כמו בכל סיפור מודרני על נשים רדופות או נרדפות באיזשהו אופן, הכל מתחיל ונגמר בכסף - ובעיקר בחסרונו - והקלישאה המפחידה, והאקטואלית תמיד, שאין דבר זול יותר מחיי אדם, מצלצלת באלף פעמונים ברומן שעשוי להיחשד גם כמניפסט אנטי־קפיטליסטי. קורבנות הרצח הפותח את הסיפור שייכים לאלפיון העליון, מה שמביא את כלי התקשורת להשוות את איווי, שהייתה עובדת זוטרה בבית המשפחה, לצ'ארלס מנסון, ולהכריז שפתחה למעשה במלחמת מעמדות, ברמת "מוות לאחוז האחד. צדק לתשעים ותשעה". היא שקועה עד צוואר בחובות שמקורן בהלוואות לסטודנטים, שהביאו אותה למכור את הביציות שלה ולהרגיש כמו סקובי־דו שרץ במהירות ונשאר במקום, "ענן של אלקטרונים שמסתחרר סביב חלל ריק".
ג'יי מצידה נושאת מונולוג מאיר עיניים על משמעות העוני ומורכבותו, אל מול העושר: "כשאין לך כסף, זה לא רק משנה את הדרך שבה את חושבת, את הדרך שבה את נתפסת, את הדרך שבה את מנווטת בעולם. זה משנה את המרחב עצמו. את חיה תחת שמיים שונים לגמרי. אור השמש שלך שונה. אור הירח שלך. מה שאור עבורם, חשוך עבורך - וייתכן שגם ההפך נכון. ההבדל נתפס על ידי החושים. הראייה שלך, השמיעה שלך, הטעם שלך: כולם תואמים את הנסיבות שלך. מה שעבורך אכיל, שאפשר לשמוע ולראות, אולי לא יהיה כזה עבורם. את רואה פתאום נקודות אדריכליות מתות ונקודות תורפה כאילו האירו עליהן באור אינפרה־אדום. אפשר להיכנס לכל דבר. כל מקום ראוי למגורים, אם יש לך מספיק דמיון. כשאין לך כסף, הדמיון שלך נאלץ להתרחב מעבר למה שנסבל עבור אנשים עשירים, שלא צריכים דמיון כלל".
זאת אמריקה שבה "בפינות חשוכות ונידחות בחניון ישנו משפחות מתחת ללוחות מחוונים מלאים בשקיות מזון מהיר ואשפה ובובות פרווה". אנשים עניים הם בלתי נראים, לטענת דייטש, ונשים עניות על אחת כמה וכמה. דייטש מותחת את גבול המטאפורה עד כדי מיקומה של אחת הדמויות בתוך קירות, פשוטו כמשמעו (רוחות רפאים? מה פתאום, מגחך מישהו, "לוס אנג'לס כל כך צעירה שאין בה שום היסטוריה, אין כאן תרבות").
ועוד היא מציידת מישהי באילמות, ולו זמנית, כמטאפורה נוספת, לכך שהעוני נוטל מן העניים גם את קולם. מהגרים ובני מהגרים, שאינם נראים ואינם נשמעים, ממשיכים להירמס ולהידרס על ידי מכבש החלום האמריקאי שצוחק להם בפרצוף, ולסיום הביקורת החברתית־פוליטית של דמות אחרת, היא אומרת: "הארץ הזאת מקולקלת, כל הארצות מקולקלות, אה, אבל יש בהמשך הרחוב מסעדה מקסיקנית שאנחנו ממש אוהבים".
דייטש מצליחה לייצר מתח דרמטי אמיתי בין הגיבורות לבין עצמן ובין העולם שאופף (ותוקף) אותן, ומתח עלילתי חריף שנעזר בתחבולה מתעתעת, שפענוחה סוגר באופן מספק את כל הקצוות. היא לא ממציאה שום דבר, אבל עושה את מלאכתה בביטחון ובתבונה, ואפילו מציעה (סוג של) סוף טוב. בערך. או לפחות כזה שתלמה ולואיז היו שמחות לאמץ, לו רק היה להן קצת יותר מזל.
התרעות פיקוד העורף