זו הייתה נסיעת עסקים לפולין, בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. כבר עם הנחיתה הרגשתי את המעבר בישירות המבט בין המושב שאני גר בו בארצי, לעומת הריחוק האנושי כאן בפולין, מבטים הפונים אל קו האופק, ללא ישירות או קירבה, אלו קיבלו אותי כבר מהיציאה משדה התעופה. פולין התגלתה לי כארץ רחוקה ומנוכרת, ואני, עומד במרכזה, חש זר, מרגיש כמו צופה בהצגה שאיני חלק ממנה.
יוסי ואני, מפגש הזמן חיבר בינינו, עבודה משותפת בחברת דשנים התחילה את דרכנו המשותפת, עם השנים הפכנו שותפים הן בעבודה והן בחיים עצמם, טסים יחד מדי פעם לתערוכות מקצועיות, שואפים לחדש וללמוד. לעיתים, אני חוזר עם תובנה טכנולוגית חדשה, אך לרוב התובנות נוגעות יותר במחשבה מאשר במכונות.
"הפעם אני קונה מיד", השבתי, יודע שבדרך כלל אנחנו מגיעים לשדה התעופה ברגע האחרון ואני שב הביתה בידיים ריקות. "שלושה ילדים מחכים לי לפתוח את המזוודה שלי, ולחפש בלהיטות אחר המתנות מחו"ל", אמרתי, יוסי מביט בי הוא מכיר את ילדיי, חברות מתמשכת. "אני לא רוצה שתספר שבגללי לא קנית", חייך.
בפינת אחת החנויות ראיתי שלט גדול ובו כתוב "מגלה מתכות", באותיות זהב בוהקות. "מציאת מתכות בעומקים שונים! זיהוי סוגי מתכות: ברזל, זהב, כסף ונחושת". תמיד חלמתי על צעצוע כזה, רכשתי אותו מיד, מתנה מושלמת לבני הבכור, בן. דמיינתי איך נצא יחד לשטחים הבתוליים באזורנו, אלה שבהם עדיין נותרו חריטות שבילים מתקופת דרך המלך העתיקה, שחיברה בין הודו לאירופה.
הגענו לתערוכת חקלאות של מזרח אירופה, תערוכה מקצועית שמתמחה בהשקיה וגידולי שדה. יוסי ואני צעדנו בגאווה במסדרונות התערוכה, היינו מרוצים מעצמנו וחשנו כאילו פיצחנו את סודות החקלאות המודרנית. אנחנו נראים כמו חקלאים ישראליים טיפוסיים, חולצות פסים וחלקי חליפה בצבעים מגוונים. סביבנו, אורחי התערוכה לבושים בבגדים אופנתיים, חולצות חלקות בגוני לבן ותכלת עם עניבה תואמת. אנחנו נראים שונים, בולטים. אני מתהלך ללא מטרה מוגדרת, בוחן ומשווה, רוצה לבדוק אם הידע שלי רלוונטי אל מול ההתפתחות הטכנולוגית.
יוסי דייק בזמנים, תכנן את מסלול התערוכה לפרטי פרטים. אנחנו הולכים בין ביתנים המספרים על יתרונות חומרי הדישון שלהם, כלי עבודה שהם שיפור ודיוק של אלו הקודמים להם. אנחנו עוברים מביתן לביתן, ביתנים המציגים חומרי דישון חדשניים וכלי עבודה המייעלים את העבודה, יוסי מדייק וכל שעה משוריינת בקפדנות, ואני רק מחפש כיסא לנוח עליו, נותן ליוסי לחקור לבדו את המסדרונות האינסופיים.
גודלה של התערוכה מביא אותי לתחושת רוויה, ראיתי עשרות מעדרים מסוגים שונים עד שאיני יכול לשאת ולראות מעדר נוסף, מוחי מתקשה להכיל עוד. יוסי, לעומתי, חייב למצוא היגיון וסדר, בכל מבט ובכל מעבר. אני מבחין בו מביט וחוקר סביב, יוסי רואה הכל, ביתנים עמוסים ובני האדם המתהלכים במעברי הביתנים, סוקר ומתייג הכל, סוקר את הנשים העוברות מולנו, נערות ונשים צעירות שחלפו תחת עיניו כמו דרך משקפת ישנה. מפעם לפעם הוא זורק הערה גברית, כמו "אני רוצה להיות המשרת שלך שסוחב את כל הקטלוגים, רק בשביל להיות לידך אפילו לקצת", שורה המעלה בי חיוך ומבוכה.
אני מסתובב בין הביתנים הרבים בתערוכה בידיים חופשיות, יוסי מאורגן, תיק קטן ופנקס שבו הוא כותב התרשמויות מכל ביתן. מתכנן לעבור תחילה לפי קווי אורך ואז לפי קווי רוחב, כותב את כל המידע בדיוק שלא הכרתי כמותו. איכשהו, כל הקטלוגים שאספתי עברו אט־אט לידיו של יוסי, אל תיקו המסודר.
לאחר קפה טעים, עם מפה פתוחה של העיר על השולחן, החלטנו לצאת לטיול רגלי לאורך גדות הנהר שחוצה את העיר. ורשה, באור הבוקר המאוחר, מתגלית כקסומה יותר, עיר אירופאית במלוא הדרה. הרחובות שופעים חיים, ללא תחושת הדחיפות המוכרת מערים גדולות אחרות. הכל זורם בקצב מתון, כמעט הרמוני.
לאורך הדרך פגשנו דוכני אוכל רחוב, וכל אחד מהם עולם קטן של ריחות וטעמים. ריח הלחמים הטריים התפשט באוויר, משולב בריח העדין של חמאה שזה עתה נמשחה על פרוסות זהובות ולוהטות של לחם כפרי אפוי. עמדנו שם לרגע, משתהים, בוחנים, זוג קשישים ממלמל בשפה המקומית, ילדים רצים, ומוכרי הדוכנים קוראים לעוברים ושבים בקול שמח. זה לא היה רק אוכל. זו הייתה הזמנה לעצור, לנשום את ורשה.
ורשה נפרשה לפנינו. זו כבר לא הייתה עיר מנוכרת, או יעד רשמי בתערוכה, אלא מקום חי, עם נשמה שדיברה מכל סמטה וכל חלון. הרחובות המרוצפים אבן קרנו היסטוריה, מספרים סיפורים שנכתבו על ידי דורות של אנשים שחיו ונשמו את העיר הזו.
העיר העתיקה מרהיבה. הארכיטקטורה, הצבעים והפרטים הקטנים. יוסי, אחוז התלהבות, החזיק את מפת העיר וספר 'למטייל' שהביא, קורא מדי פעם בקול פרטים היסטוריים שנראו לו חשובים במיוחד. ואני, לידו, צעדתי בשקט עם נעלי ההליכה הנוחות שלי, מתמסר לאווירה שסבבה אותנו. זה לא היה עוד טיול, זו הייתה התחברות לחיים שפעם היו כאן ולחיים שעוד נותרו.
אני ממשיך ללכת ואיני מרגיש שהלכתי לאיבוד מיוסי, "אמיר", אני שומע את קולו של יוסי, "אמיר", הוא שוב קורא בשמי. אני מביט לאחור, יוסי מסמן לי בתנועת יד, חכה רגע, אל תזוז. אני עוצר וחושב עלי, כשאני כאן במרכזה של עיר פולנית חשובה. אני בן להורים שנולדו בקהיר שבמצרים, התרבות הפולנית והמאכלים שלה זרים לי. אבל אולי זו קרבה שהורש לי מדורות קודמים, שורשים של יהודים שנדדו ממזרח אירופה לצפון אפריקה. אולי זהו זיכרון טבוע בי ואיני זוכר.
בבוקרו של היום האחרון שלנו בוורשה, יוסי מתעניין בדלפק הקבלה אם כדאי להזמין מונית ומתי. אני מתפעל מרמת הארגון שלו, מהתכנון שאינו מתפשר. אני 'ראש קטן', והוא, יוסי ההשלמה שלי, מדויק בפרטים, עוקב אחרי כל נקודה.
פקיד הקבלה מציע לשכור את נהג המלון, "הוא יהיה איתכם יום שלם תמורת סכום סביר". כך אנו מוצאים עצמנו במכונית עם נהג במדים מגוהצים, בוואן מפואר מסיע אותנו אל הכיכר המרכזית בוורשה.
"אני אחכה לכם שם", אמר כשהוא מצביע לכיוון מגרש החניה. שביל הליכה מרוצף טרקוטה מוקף בשדרות עצים גבוהים, בתים ומבנים, שאפשר דרכם לצפות בקצב החיים ובהשתנות התקופות של העיר.
הגענו אל הרובע היהודי, חזית מפוארת של בית כנסת הניצב במרכז הכיכר המרכזית, ועל הגדר החיצונית המקיפה את בית הכנסת שלט גדול המספר את סיפורה של "קהילת נובאה", הקהילה היהודית העתיקה שהתפללה ושרה מזמורים כאן לפני המלחמה הגדולה. הצצנו לתוך בית הכנסת דרך אחד מהחלונות רחבי הממדים, ספסלי עץ בצבע כהה, ספסלים ארוכים, במת עץ עם פמוטי ברזל לצד התיבה, הבמה שעליה עומד החזן. ארון קודש עם תחריטי אריות וקירות חשופים. אני מתרגש מפשטות בית הכנסת ומהמורשת העשירה של היהודים בעיר.
במרחק של דקת הליכה ניצב המוזיאון היהודי, שבו מוצגים האמנות והחפצים ההיסטוריים שמספרים את סיפורם של היהודים שחיו כאן. אני נתקל ביומני משפחות שנרצחו בשואה, מסודרים בשורות ארוכות, כתבי יד עתיקים. ליד הארוניות הפתוחות מונחות כפפות בד לבנות, שמבקרים יוכלו לדפדף ביומנים בלי לפגוע בהם. ראיתי את יומני אלו שחיו כאן בפולין, יומנים מסודרים על מדפים ארוכים. יומנים של אותם אלו שנרצחו בשואה, וכתבי יד של רבנים מהמאות הקודמות.
קראתי את יומנה של משפחת קנובל שנרצחה בשואה, נותרו מעטים שברחו לארצות הברית וישראל. בפינת החדר ארון זכוכית ובו מסודרים יומנים כרוכים בעור מהודר. יומן ישן משך את תשומת ליבי, כריכת חומה עתיקה. הבטתי סביב, איני רואה אף אחד מסדרני המוזיאון, פתחתי את ארון הזכוכית והוצאתי בזהירות את היומן. פתחתי אותו בעדינות וגיליתי בו מפת אוצר, מפה המצוירת באחד מהדפים הפנימיים, איקס קטן מציין את מיקום המטמון. התיאור מעורר בי חיות של חלום ישן, הכתב והשפה מעורבים, ספק יהודי, כתב מחובר שאיני יודע לקרוא.
בין דפי היומן הפנימיים ציורים, ציורי סוגי פרחים ועשבים, כתובים בכתב לא ברור, ציור של בית הצופה אל אגם, לידו קבוצת בתים עם סימן מגן דוד. בעמוד האחרון מצוירת מפה עם סימון איקס, "כאן נסתר הזהב הגנוב מהרוזן". כתב עברי מסודר וברור. כתב מודרני, דומה מאוד לכתב ידי, כתוב בו, "עשרים ושניים צעדים מהסלע הגדול, תמצא שם סלע ועליו הסימן V, בעומק מטר וחצי, תמצא אוצר", ובשורה נוספת כתוב, "החוויה הגדולה מכל החוויות"....ו.... רגע שנקטע בידי סדרן המוזיאון, שהתקרב אליי, כועס. "ביקשתי לא לגעת", הוא נזף בי, "צאו מיד מהמוזיאון, הסדרן העצבני שורק במשרוקית שקוראת לשומרים האחרים להגיע, אני נבהל, מפוחד מעט.
יוסי חייך. "יאללה, ממילא נגמר לנו הזמן, ואתה נשארת תמים ועדיין מאמין באגדות על אוצרות?", ואני חייכתי אליו, הילד שבי צץ. הבטתי ביוסי, איך זה שהוא לא חש התרגשות כמוני, זו לא פעם ראשונה שהפער בראיית המציאות גדול כל כך בינינו, זה קורה בכל פעם שאנחנו נוסעים יחד, כל אחד מאיתנו מביא עמו את נקודת המבט הייחודית שלו. יוסי מוצא עניין בפרטים הקטנים ובידיעת ההיסטוריה, ואני, מתמקד ברוח האנשים, בקשרים הפשוטים בין בני האדם.
התרעות פיקוד העורף