הספר "סיטארה" (הוצאת גמא טנג'יר) יצא לפני יותר משנה בינואר 2025 והוא מורכב משבעה סיפורים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך גם מתחבר לסיפורים האחרים, וכולם קשורים בדמותו של אנואר, הקדוש הסופי, ששמו, אגב, מוזכר פעמיים בכל הסיפורים.
לאורך הספר עושה המספרת ניסיונות לשחזר את דמותו ואת מהלך חייו של אנואר הקדוש הסופי המסתורי, שנעלם בין סמטאות ובתי הקברות של דלהי העתיקה, להרכיב את סיפור חייו מפיסות של חיי יום יום. הספר מרחיק את הקורא אל מחוזות גאוגרפיים וספרותיים כשהעלילה נעה בתוך עולם מוסלמי גברי קשוח, רצוף איסורים, ובו הדמויות כבולות ומשתוקקות לפרוץ את הגבולות הנוקשים של קיומו. "אנואר" לשם המחשה, הוא הסיפור הראשון מתוך שבעת הסיפורים שמובא מפיה ומנקודת המבט של המספרת לאחר ניתוק הקשר בינהם.
כשהיא מבינה שלא תדע עליו כלום, כשמשמעות התובנה שהיעדר מידע הוא המוות המוחלט, היא מחליטה לכתוב אותו, וזה כמו לקנות חזקה על הדמות ורצון לפצח את חידת האדם שהוא באמצעות הכתיבה", אומרת פרצ'ק.
הרקע לסיפורים מתרחש בשנות ה-70' בהודו, זו העת בה שלט משטר חירום שהביא להריסת השכונות בהן מתרחשים הסיפורים של "סיטארה" בתים שנבנו במאה ה-17. בבואו של המשטר לטפל בהתפוצצות האוכלוסין ("המצאה שלי, זה לא קרה במציאות") הופעלה תוכנית לעיקור בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות. "אנואר היה ילד יוצא דופן שחרג ממסלול החיים הרגיל. הסיבה שהוא הופך לקדוש נעוצה בהיותו קורבן לעיקור שנעשה בו כשהיה בן 13. כשהוא מתעורר הוא עדיין לא מבין מה נעשה בו ובתוך הדמדומים בהם הוא שרוי כשריח הכוהל לחיטוי מציף אותו כמו בושם, הוא מתחיל להבין מה קרה ואומר 'אם לא אהיה אדם אהיה יותר מאדם'".
רוני פרצ'ק פרופסור במחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. מתמחה בלימודים הודיים, הודו המודרנית ובימי הביניים, עורכת ראשית של הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב. "סיטארה" הוא ספר הפרוזה הראשון שלה, קדמו לו שלושה ספרי עיון בהם: "אורות בומביי" (עם עובד) ו"דלהי של מטה" (הקיבוץ המאוחד) שהוא ספר מאסות שנכתב לדבריה מפרספקטיבה אישית.
"הפרק האחרון ב'דלהי של מטה' מספר על שיטוטי בחברת קדוש סופי שהכיר לי את העולם שנע בין בתי החיים למתים, זו הסביבה לספר 'סיטארה' אף שהוא פיקשין".
היא התגוררה בדלהי במשך שנים רבות, וחיה על הקו דלהי תל אביב מאז שנות ה-90', נוסעת לשהות בת חודש, חודשיים או לשנת שבתון. בימים אלה היא נמצאת בדלהי, ולמשך שלושה שבועות של חופשת הסמסטר.
היא גדלה בירושלים. משפחת אמה היתה ממשפחות שהתיישבו מחוץ לחומות. היא הרבתה בסיורים בעיר העתיקה. "זה המקום שעיצב אותי בו פגשתי ריבוי אנושי שהוא ברכה מאין כמותה. נוח לי להסתובב בסמטאות העיר העתיקה כדוברת השפה הערבית קל לי ליצור קשר ולשמוע סיפורי חיים של אנשים. אין דבר שמשמח אותי יותר מלשמוע סיפורי חיים", היא אומרת.
האינתפיאדות הרחיקו אותה מירושלים הבוערת והמדממת ועם סיום התואר השני היא מצאה לה 'תחליף' בהודו ונעה בין סמטאותיה. "הרגשתי שאני מכירה את המקום הזה כאילו הוא חלק מה-ד.נ.א שלי. את מה שאבד לי בעיר העתיקה של ירושלים חשבתי שאמצע בהודו. אף שגם כאן המתחים שונים, אך קיימים. אז איחדתי את שני המקומות. דלהי היא ירושלים וירושלים היא דלהי".
ועדיין, כשאני שם שפת הגוף שלי משתנה. בהגיעי למוקדי ההתכנסות הגברית אני יושבת בצד, אמנם בשנים האחרונות מאפשרים לי להיות בפרונט וגם מבקשים שאדבר. אני מוקירה את האנשים שפתחו לי דלת לחיים, ללבבות ולקהילות שלהם".
פרופ' רוני פרצ'ק נשואה ואמא לתאומים בן ובת. בעלה מעצב גרפי במקצועו הצטרף אליה בפעם הראשונה והאחרונה לאחר 17 שנות נישואים לטיול בן שבוע בהודו. "מצויין אני אוהבת להיות שם לבד", היא משתפת ומודה על החופש שמשפחתה מאפשרת לה בנסיעותיה.
כאמור בימים אלה שוהה פרופ' פרצ'ק בהודו. זו נסיעה ראשונה שלה להודו, מאז ה-7 באוקטובר, אז ביום בו פרצה המלחמה בישראל היא הייתה בדלהי. בתה שירתה אז כחובשת בצבא בבסיס שעל גבול עזה מצרים והיתה החובשת היחידה בבסיס. הבת נפצעה אך הסתירה ממנה את המידע. "חלפו כמה ימים עד שהצלחתי לעלות על טיסה לישראל. ימים בהם נטרפתי בדאגה. בדיעבד הבנתי שהבסיס של בתי הותקף, ירו עליהם טילים למחבלים תוכנית מפורטת כולל מפות של הבסיס. התוכנית כשלה לאחר שהטנקיסטיות ששהו באיזור הדפו אותם.
"אני אולי האמא היחידה שלא חוששת שילדיה יסעו להודו. אבל הילדים שלי מרדו בי הם לא נדבקו בחיידק הודו, אולי יסעו לאירופה הקלאסית", היא צוחקת.
התרעות פיקוד העורף