הכול מתחיל מהים. הכול גם מסתיים בים, אבל את זה הבנתי הרבה קודם. הפעם הראשונה שבה חשבתי על חוף הים בהקשר של התחלוֹת היתה לפני שנתיים בערך. זה היה באחד החופים בין חדרה לחיפה - חוף דור, ואולי חוף הבונים, קשה לי לשחזר עכשיו את המקום המדויק. הייתי בן חמש־עשרה ומאז לא חזרתי לשם.
עד אז נסעתי רק במכוניות רגילות: הסוברו הישנה של דודה מירי, המיצובישי של דוד עזרא, האופל הגדולה של סבתא בטי, שכבר שנים עומדת בחניה ואף אחד לא מעז להיפטר ממנה. היה לי מוזר לנסוע ברכב שטח, ועוד עם רפי כנהג. אני זוכר בדיוק את הרגע שבו הוא סטה מהכביש הראשי ועלה אל שביל העפר. הוא לחץ על דוושת הגז בכל הכוח, עד שבקצה השביל הוא הסיט את הרכב שמאלה והתחיל לדהור על החוף, דרומה דרומה, במקביל לקו המים.
בשניות הראשונות עצמתי את העיניים מרוב בהלה. כשפקחתי אותן, ראיתי בין ענני האבק את הארובות של חדרה, שהעשן שבקע מהן התנחשל בשמים כמו מדוזה אפורה. כדי לא להיתקף בבחילה, עשיתי מה שאמא אמרה לי שעושים בספינה כשיש מחלת ים — לא להסתכל על הגלים. הפניתי את הראש מהחלון ומיקדתי את המבט בפנים המכונית. הסתכלתי על אביטל, שישבה מכווצת במושב האחורי משמאלי. היא נעצה מבט מפוחד בעורף של רפי, מהדקת את שיני הארנב שלה מול הרוח. מדי פעם שירבבה לשון וליקקה את שפתה העליונה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא היתה בת שמונה בערך, והמסכנות שלה כמעט עוררה בי אהדה. עכשיו הרגש היחיד שעלה בי למראֶהָ היה חמלה. ביני לביני קראתי לה "אחותי הקטנה", וגיחכתי לעצמי: באמת שעדיף להיות בן יחיד אם זאת האלטרנטיבה.
מאביטל העברתי את המבט אל המושב הקדמי. ראיתי רק את העורף של נמרוד ואת התלתלים הכתומים שלו, שהתנופפו כמו אש ברוח. השתדלתי לא להסתכל עליו יותר מדי, אבל גם כך היה לי ברור שהוא נושא, כמו תמיד, מבט מעריץ לעבר רפי, מן הסתם מתכנן איך יבקש ממנו להחליף אותו בנהיגה. כל הדרך מחיפה הוא לא הפסיק לדבר על הטסט שעבר לפני חודש, בניסיון ראשון כמובן, ועל הבוחן שהעביר אותו אף על פי שהוא נהג יותר משבעים קמ"ש בעיר ("הוא ישר קלט שאני נהג־נהג"). הוא הגניב לדבריו רמזים עבים על כך שהוא רוצה לנהוג בג'יפ של אבא שלו, אבל רפי בחר להתעלם.
הפעם היחידה שבה פציתי את פי בכל הדרך הזאת היתה כאשר שאלתי את נמרוד למה חיכה כל כך הרבה זמן עד שהוציא רישיון נהיגה. לא הבנתי איך נמרוד כזה, גבר שבגברים, חייל קרבי ובקרוב קצין בחיל הים, מגיע לגיל תשע־עשרה בלי שיהיה לו רישיון. נמרוד הסתובב אליי בחיוך רחב מדי, מהסוג שלא מבשר טובות, וכיווץ את עיניו השחורות. הוא וידא שאחותו מתבוננת, עיווה את פניו צרובי השמש והחל להשמיע קולות קרקור צורמים של תרנגולת: "פקה־פקה, פקה־פקה, מה עופרה'לה מקרקרת פה? פקה־פקה, פקה־פקה!". אביטל, קהל רפה שכל, התפקעה מצחוק משמאלי. אני, כמו תמיד במקרים כאלה, קפאתי ולא אמרתי מילה. רפי הצטרף אליהם ממושב הנהג והשמיע צחוק משת"פי רועם. מבעד למוטות הברזל של משענת הראש ראיתי את העורף השעיר והעבה שלו: בחילה! מיקדתי את המבט בקשקשים שנשרו ממורד קרקפתו והצטברו על העורף. נחרות הצחוק שלו נשמעו לי כמו קול הנשירה של קשקשיו.
היא פגשה אותו כשהייתי בן עשר. אני זוכר כמה נעלבתי כששכבתי במיטה שלי ושמעתי אותם צוחקים בקול רם בחדר השינה. הלכתי לקחת לי שוקו מהמקרר והפלתי בכוונה את המתקן של קוביות הקרח, כדי שהיא תשמע שאני ער: אולי היא תיזכר שגם אני נמצא שם, בבית, ותואיל בטובה להתחשב קצת. אם לא בי, אז לפחות באבא. הרי היא אמרה לי בעצמה שלרפי יש שני ילדים משלו! אבל כל הרעש שעשיתי לא עזר: קולות הצחוק לא פסקו אפילו לרגע. כשחציתי את המסדרון בחזרה לחדר שלי, רקעתי ברגליים כמו פיל קטן, הדלקתי את האור בחדר האמבטיה, כיביתי את האור, הורדתי מים בשירותים, טרקתי את האסלה בכוח, אפילו שרקתי בקולי־קולות את השריקה שלנו, אבל שום דבר מזה לא הגיע אליה: היא המשיכה לצחוק איתו בחדר, ואני התחפרתי במיטה.
בלית ברירה הדלקתי את האור והתחלתי לקרוא. הייתי בפרק השני של "ציפורים מתות בסתר" ששאלתי בשבילה מהספרייה. לא הייתי במתח, כי כבר ראיתי את הסדרה בטלוויזיה וידעתי בדיוק מה יקרה, אבל חיכיתי שיגיע סוף־סוף הכומר: זכרתי שאמא אמרה, בקול הנמוך שתמיד היה לה כשפירשה לי דברים של גדולים בטלוויזיה, שהוא אמנם כומר, אבל הוא קודם כול גבר מרשים. היה לה מבט מוזר כשהיא אמרה את זה, ואני זוכר ששאלתי אותה למה אסור לכמרים להתחתן. יעל ענתה לי: "כי כבר יש להם אהוב, אז איך הם יתחתנו עם מישהי אחרת?". כדי לעזור לי להבין על מי היא מדברת היא גילגלה עיניים לתקרה, ושנינו צחקנו וצחקנו.
בשלב מסוים נרדמתי כנראה, כי הדבר הבא שאני זוכר לא היה צחוק אלא צעקות: "רפי! רפי!" — ואז שתיקה רועמת. העלבון התחלף בבחילה. עכשיו כבר לא טרחתי אפילו לקום מהמיטה: לקחתי את הווקמן מהמדף ושמתי לי, כמו תמיד כשאני מרגיש שאני צריך להתעודד, את Turn Turn, Turn: זה השיר שאבא היה שר לי כשהייתי קטן. אני לא זוכר את זה בעצמי, אבל אמא לימדה אותי את השיר כשהייתי בן ארבע או חמש, ושנינו החלטנו שזאת תהיה השריקה המשפחתית שלנו. עוד לא ממש ידעתי לשרוק אז, אבל זה לא הפריע לנו: ישבנו במרפסת ושרקנו, רק היא ואני יחד.
בשבועות הבאים הפך רפי — "רפי האחר", כפי שהתחלתי לקרוא לו — לדייר קבוע אצלנו. הוא ישן עם אמא במיטה כמעט בכל לילה. לפעמים היה מביא לכולנו שיפודים מ"פונדק הסטייק", ולפעמים היה מגיע מהקריה מאוחר, כשכבר הייתי במיטה, ואני הייתי שוקע בספר ומנסה לא לשמוע. בימי שישי הוא היה מביא לאמא זר פרחים, תמיד מהסוג הכי זול, זה שמוצאים בסופרמרקט, ואני הייתי מתפלץ כשראיתי אותה מתמוגגת: איך היא יכולה לשמוח בזר כזה? הרי היא בעצמה לימדה אותי שפרחים שנותנים במתנה צריך לבחור במיוחד.
כשהייתי בן שבע העתקתי בשבילו מהאטלס את המפה של עיראק. ישבתי יום שלם והעתקתי אותה על נייר שקוף, בהתחלה בעיפרון ואחר כך בצבעי מים: צבע חום באזורי ההרים, צהוב באזורי המדבר, ירוק באזורי המישור, וכחול בשביל הים למטה ובשביל הפרת והחידקל במרכז. בסוף הקפתי את המקום שבו נמצאת בגדד בעיגול שחור, וממנו הוצאתי קו ארוך שהגיע אל מעבר למפה, בצפוֹן הרחוק של הדף. שם ציירתי לב אדום, ובתוכו כתבתי בעיפרון, "לאבא רפי, באהבה", וחתמתי "עופר".
כשהשארתי לו את המפה, סבתא לילי, שעוד היתה בחיים, נתנה לי נשיקה גדולה והתחילה למרר בבכי. היה לה איפור שחור סביב העיניים, ומהצוואר הרך שלה נדף ריח שהזכיר לי פריחה של תפוזים. כשהיא הצמידה אותי אליה שמתי לב שבכלל אין לה גבות, אפילו לא פס דקיק, סמלי. אחר כך דוד עזרא, אח של אבא, הניף אותי על הידיים וקרא כמו תמיד: "עופר איילים!" ואז סיפר לי בפעם האלף על המלך פייסל שהעריץ את האחים כווייתי, שהיו בכלל יהודים, ועל החיילים הבריטים שהיו דגים בחידקל דגים גדולים עם שפם, ולא היה אכפת לו שאני כבר מכיר את כל הסיפורים האלה בעל פה. להפך, על כל סיפור הוא שאל אותי אם אני מכיר אותו, ורק כשאמרתי כן הוא התחיל לספר.
רגע לפני שעזבנו את בית הקברות, אמא לקחה את מפת עיראק שציירתי, חיבקה אותי חזק ואמרה לי: "אני מוכרחה לשמור את זה! מרשה לי לקחת את זה איתנו?". החזרתי לה חיבוק ולא התווכחתי: זה גם שלה. משם הלכנו כולנו לבית של סבתא לילי, אבל היא כבר לא בישלה את האוכל העיראקי שלה, לא קובה סלק ולא מחמוסה ולא טְבִית, אלא הזמינה משלוח של אוכל סיני, וכולם אכלו והעמידו פנים שזה טעים להם. דוד עזרא לא התאפק והוסיף קצת עמבה לאגרול, ואני הסתכלתי על הפרצוף המבועת של אמא וצחקתי בלב.
הפעם האחרונה שבה הכנתי לאבא ציור היתה בגיל עשר. החלטתי שאם הוא לא אהב פרחים אמיתיים, אני אצייר לו שושנת רוחות. העתקתי אותה מהאנציקלופדיה, וכשהראיתי את הציור למשפחה כולם אמרו שאני גאון: הרי הוא היה ימאי, ושושנת רוחות זה סמל של מלחים. אבל כדי שבכל זאת יהיה בזה קצת פרח ולא רק סמל, צבעתי את השושנה באדום, ולפני שעזבנו הדבקתי את הנייר בסלוטייפ למצבה שלו, מתחת לתחריט של העוגן.
אמא קראה את המסמך פעמיים בלי להסתכל עליי. בהתחלה חשבתי שהיא מנסה להעלים חיוך, אבל אז ראיתי שהיא מתחילה לבכות. היא נישקה אותי על המצח ואמרה לי: "אני מבטיחה", אבל לא הסכימה לחתום וגם לא נשבעה. לא התעקשתי. ידעתי טוב מאוד איך לגרום לה להצטער אם תפר את ההבטחה.
הספר "חוף הדתיים" ראה אור בהוצאת זמורה
התרעות פיקוד העורף