סיפורה של אביבה - רעיה, אם, סבתא ואשת חינוך לגיל הרך, מסופר באופן כמעט ויזואלי, הודות לכוח זיכרונה המפורט. בסקרנות, בכנות כואבת ובחדות מבט היא משחזרת את האירועים ומתארת את המראות בעיר הזרה ואת התנהגות המחבלים-השובים, שליחי הרוע. בעודה עומדת על משמר ההישרדות, היא דואגת לבעלה הפצוע, וכולה אחוזת חרדה לבנה, שנותר בקיבוץ וגורלו אינו ידוע לה.
אביבה מתגלה בספרה כיוצרת חדה ומדויקת המעבירה בעוצמה שקטה וקולחת עדות אותנטית למה שעברו החטופים. היא חושפת פרטים שלא סופרו עד כה על רגעי הפחד, ההשפלה, ההרעבה, וגם על רגעים נדירים של אנושיות במחיצת שבויים נוספים. תיאורי היומיום במנהרות ובבתי המסתור מהדהדים את שאון המלחמה הניתכת בחוץ ויוצרים תיעוד מרתק, אנושי, רב-עוצמה ומלא אהבה לקית' ולשותפותיהם הצעירות לגורל. יותר מכול, מרעיד את הלב ניסיונה הבלתי מתפשר לשמור על צלם אנוש גם בבור צלמוות.
"אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית' ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית' מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת-מייחלת: "והעיקר לקום לבוקר חדש". (מתוך ההקדמה)
התרעות פיקוד העורף