"לינדנברוק": ירמי פינקוס נגד ירמי פינקוס | ביקורת ספרים

"עמדתי איזה עשרים וחמש דקות בתור לניו יורק עד שקלטתי שאני לא בתור הנכון. רטיבות התפשטה לי במפשעה, מתחת לכרס, בין הישבנים. בקושי עצרתי את עצמי מלהכניס יד ולהרביץ גירוד טוב". הלו, זה רדיו? אולי גם אנחנו הגענו לתור הלא נכון? מה קורה פה? היכן העברית הפינקוסית העשירה והמהודרת שלשמה - לא רק, אבל בהחלט גם - התכנסנו? המעיל של הר־האדם נופל.

"כשהתכופפתי להרים אותו ברח לי מהלחץ נאד". עכשיו כבר ברור שמשהו לא מריח טוב, וזה בעיקר המאמץ של פינקוס להישמע כמו מישהו שהוא לעולם לא יוכל להישמע כמוהו. "שיחקת אותה, גבר", מברך האיש ששמו יתברר כשמעון גביש, ולפחות אצלי התעוררה אי־נוחות לנוכח מופרכות הכתיבה וסגנון הדיבור שהוא חיקוי של משהו שלא היה אותנטי מלכתחילה.

אבל מילא שמעון גביש, דמות או קריקטורה פחות משולית שצועדת למרכז הבמה בלי סיבה משכנעת דיה (ואז נעלמת כלא הייתה), ועוד זוכה כאמור לכבוד ולאחריות המופלגים של השקת הסיפור; תכירו את מוניקה בן מיור. כך היא מציגה את עצמה בפני הגיבור האמיתי של העלילה: "מוניקה בן מיור. שדכנית בוטיק. אני לבד אחראית על ארבעים ושבע בריתות, ועוד היד נטועה".

בדרך לברית מספר 48, בז'נבה, לא פחות, היא מלרלרת על האב הטרי, שנולד עם "רגל קלוטה, הכף רגל עקומה כמו בננה. מיליונים שפכו על הרגל הזאת: הרופאים הכי טובים, הטופ שבטופ, אפילו לניו יורק שלחו אותו. כמה שלא ניתחו - בסוף הרגל ימין יצאה טיפה יותר קצרה. אז מה קרה, אני אומרת, על זה לפסול את כל הבנאדם? לא כל הסירים מנירוסטה ולא כל המכסים מפיירקס. אנשים אומרים לי שגם אני קצת מתנדנדת כשאני הולכת, והנה אני נשואה כבר פעם שנייה בהצלחה, אבל מה? היום כל מכוערת עושה גוגל ורואה שרגל קלוטה זה תורשתי".

אז עכשיו פינקוס הוא לימור של אורנה בנאי, עם נגיעות חוצפה אסרטיביות/אגרסיביות מבית אופירה אסייג או מרגלית צנעני? האם הוא מתעווז עלינו? כי מה ששלהן לא שלו, מתברר, ופשוט לא עובד. כל גלישה של פינקוס אל מחוזות הפוראח היא סוג של תאונה. ואז מתעוררת השאלה הראשונה (לא לפי סדר החשיבות): האם לירמי פינקוס נמאס להיות ירמי פינקוס? האם הוא התעייף? הספר הזה נראה כמו ניסיון של פינקוס למרוד בפינקוס שלמדנו להכיר ולאהוב. כאילו הוא מנסה בכוח לשבור את הכלים.

יש ב"לינדנברוק" משהו מפינקוס של ארבעת הספרים הקודמים, אבל לא מספיק חד ובוהק. זה מבורך ואמיץ לחשוב ולפעול מחוץ לקופסה של עצמך, על אחת כמה וכמה כשזו הביאה לך תהילה, ולשחק משחק אחר במגרש אחר, אבל במקרה הנוכחי נדמה שפינקוס קצת הלך לאיבוד וכמעט נעלם - אולי כמו הגיבור שלו - והתוצאה היא סוג של גול עצמי. אחרי שעיצב עולמות מדויקים, אמינים וחיים כל כך, של מוכרי סדקית מהצפון הישן של תל אביב ב"בזעיר אנפין" ובוהמיינים זוטרים ב"החמדנים", פינקוס אינו מוצא את עצמו בסיפורו של מיקי לוינסון בן ה־37 מעפולה, שהוא מין ציפי פרימו מחולון־לון־לון, לוזר שקרן (דמויות המשנה משמשות בעיקר להארת קופת השרצים וילקוט הכזבים שלו), אנוכי ונכלולי, שבורח מנושיו ומעצמו, משאיר אחריו אדמה חרוכה, ונדמה שההישג הכי משמעותי שלו הוא העובדה שעבר (לא בהרבה) את מחסום הגובה של אביו המנוח, מטר שישים ושניים.

העסק כולו מבולבל מדי ומעלה בסופו את השאלה השנייה: לשם מה פינקוס טרח כל כך עם עשרות הדמויות ועולמותיהן השונים והמשונים, ומה הוא בעצם רצה לומר? תחושת המהומה־רבה־על־לא־כלום רוטטת בתום ההליכים כמו אזעקה עולה ויורדת. זה סיפור קטן מאוד, שכבר סופר בעבר, למשל בסרטים כמו "הטרמינל" או "גנב על הגג", על אדם במנוסה (פחות או יותר) שמוצא עצמו כלוא במתחם מצומצם ומנותק מהמציאות - במקרה הזה שדה תעופה קיקיוני ונעול בעיר הגרמנית הבדיונית לינדנברוק - שמתעבה במלאכותיות מוגזמת, מתפזר וממאן להתלכד עד לסוף הצפוי מראש. השאלה השלישית זמזמה גם ברקע ספריו הקודמים של פינקוס, אבל כאן היא הטרידה אותי ממש. דייג אוהב דגים? ולא רק בהקשר של בובו רג'ואן, נציג אל־על בהמבורג שמתחקה אחר עקבותיו של לוינסון באובססיביות שמזכירה את יחסי קפטן אחאב והלווייתן הלבן שלו, מובי דיק.

האם סופר אמור (או אפילו חייב) לאהוב את הדמויות שהוא בורא? כי איכשהו נראה שפינקוס בז לדמויות שלו, לועג להן, מתנשא מעליהן ואולי אפילו נגעל מהן, ומה לעשות, רובן אכן דוחות בעליל. את החמלה (המינימלית) הוא שומר בדרך כלל לחריגים כמו האחות המוגבלת ב"בזעיר אנפין" או הנרקומנית האומללה מגן מאיר ב"החמדנים", וכשחושבים על זה - בעיקר לנשים עלובות, שבראשן ב"לינדנברוק" עובדת הניקיון האוקראינית ולנטינה, מין דמות ספק מלאכית ספק סמרטוטית שכל תפקידה הוא לשרת את הגברים בחייה ולחפש תינוק מטאפורי לטפל בו, בהיותה חשוכת ילדים. או אמו האמיתית של לוינסון, שרה, שבנה הורס את חייה בלי למצמץ. וגם אז זו נראית רק חמלה של לצאת ידי חובה.

פינקוס מגיש לנו קולקציה די בלתי נסבלת של דמויות מגוחכות, פגומות ורקובות במידה זו או אחרת. כמו תמיד אצלו, וכנראה גם בחיים עצמם, הן קורבנות של אישיותן המפוקפקת ולא רק של נסיבות גורלן הדפוקות. בואו רק נרמוז שבניגוד לשקר אחד לפחות של אחת מהן, זוכים בלוטו לא תמצאו בתהלוכה, ואפילו לא זוכים בזיכיון להפעלת תחנת לוטו. בהגרלה הזאת יש רק מפסידים. זה לא נעים, ושוב בניגוד לספריו הקודמים של פינקוס, גם לא מצחיק. ועם זאת לא טרגי דיו, ולכן מפוספס.

אפרופו קורבנות, מגיפת הקורונה זוכה ב"לינדנברוק" לתאומה זהה בשם "קדחת שאן-פאנג", כה דומה למקור (כולל שורשיה הסיניים, או שהסינים תמיד אשמים?), עד שקשה להבין מדוע התעקש פינקוס שלא לקרוא לה בשמה. אבל זאת האחרונה בבעיותיו של הרומן הזה, שעדיין מציע חוויית קריאה מהנה, אך בסך הכל מתסכלת, וחבל.