יש מצב שגינון הוא אחת המלאכות המשעממות ביותר שהמציא האדם. אם לבהות בצבע מתייבש על הקיר זה סיוט, נסו להתבונן בזרע שנשתל באדמה ומאיים להפוך לפרח, או בניכוש עשבים שוטים, לא עלינו. יכול להיות כמובן שהבעיה היא אני, אבל נדמה לי שזה אחד מהמקרים המובהקים שבהם התוצאה הרבה יותר מעניינת מהדרך שהובילה אליה.
כמו סוודר נאה (ייתכן שמעשה הסריגה עצמו משעמם לא פחות מגינון), כמו עוגה מוצלחת (שאכילתה מהנה אבל תהליך אפייתה משבית כל תיאבון), וכמו ספר טוב (אם עוד סופר יחפור על ייסורי הכתיבה ומחסומי היצירה שלו ושאר תיאורי המכניקה העדינה שלקראת המוצר הסופי, אני אצרח), גן יפה מבחינתי הוא עסקה ברורה: תנו להתפעל מהגרסה המוגמרת (וגם זה עד גבול מסוים בלבד), והניחו לי באמא שלכם עם סיפור היווסדה. תודה.
אבל אז בא תיאודור צריץ', פליט מלחמה מסרייבו שאיכשהו רואה את העולם כמעט רק דרך גנים - כמעט כמו שאנסי גרדינר, גיבורו המוגבל שכלית של יז'י קושינסקי ב"להיות שם" - ובשיטוטיו המושכלים בגני אירופה עושה סוויץ' במוח גם למקובעים שבציניקנים.
"גינון הוא מעשה של אמונה בעתיד", כותב צריץ' אפרופו במאי הקולנוע דרק ג'רמן, שמת מאיידס והקדיש סרט שלם לגן שטיפח בשנותיו האחרונות, "עיוורת כמו כל מעשה של אמונה". הגן של ג'רמן, שבו מבקר צריץ', היה, כנגד כל הסיכויים, "אתר הנצחה לחיים ולמוות יחד - גן שופע שהוא בית קברות, מקום של חגיגת החיים לצד הכרה בסופיותם".
בעוד מילותיה של נעמי שמר, בעקבות רבי נחמן מברסלב, מתנגנות אי שם בירכתי המוח ("דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו... ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב"), קשה לפתע לעמוד בפני משפטים כמו:
"הגנים - כל הגנים, מגני ורסאי ועד לגינת הירק הקטנה ביותר בפרברים - נולדים מהאהבה הנואשת ביותר, אהבה לחיים שלא הכרנו אך בכל זאת מוכרים לנו, יקרים כאם, חיים שלעולם לא חדלים לקרוא לנו. מתוך תשוקה ששם, בין הצמחים, נעשית שקטה, אינה בוערת עוד, ונהפכת, במקום זאת, להבטחה".
קיטש? אולי. אבל יעיל לגמרי. שלא לדבר על הרהורים כגון:
"אין לנו זמן לבזבז, לא כך? ועובדת היותנו כאן (זה שיעורו של הגן שאני נאלץ ללמוד כל יום מחדש, בשל עקשנותי) אינה מובנת מאליה. הציפור הקטנה ביותר יודעת זאת. האבן הקטנה ביותר על שפת הדרך מכריזה על כך, כשהשמש מחממת אותה או כשהכפור מפלח אותה לשניים. כל מה שהם יודעים הוא להיות נוכחים בחיים".
כשצריץ' מספר על הגן של סמואל בקט, יוצר שאותו העריץ לפחות כמוני, השמחה עצומה.
"איני מבין למה זה כל כך מספק אותי", אמר בקט על גריפת העלים בסתיו. וכמוהו, איני מבין למה זה כל כך מספק אותי, לקרוא את דבריו במכתב לחבר:
"מחר אזרע את התרד ואשתול את הכרישה. אני קוטף את השזיפים הירוקים כדי להכין את האו־דה־וי שלנו... קניתי מריצה, המריצה הראשונה שלי! היא עובדת היטב עם גלגלה היחיד. אני מפקח על חיי האהבה של חיפושיות הקולורדו, ואני נאבק בהן, בהצלחה אך בצורה הומנית, כלומר, אני זורק את ההורים לגן של השכן ושורף את הביצים. אילו רק מישהו היה עושה את אותו הדבר איתי...".
מי היה מאמין שחיי האהבה של חיפושיות הקולורדו ייראו פתאום כמו נושא ראוי למחזה. כשבקט מדבר על גינון, זה מצליח להקסים למרבה התדהמה.
הוא מוצא עומק ואושר במלאכה המשמימה לכאורה, הוא מתקין לעצמו ברנדי פירות וחווה התעלות נפש מהסוג שיצירותיו הכתובות מסיבות למעריציו, אבל ספק אם לו עצמו.
גן העדן וגת שמנים מוזכרים כאן, לצד איוריו המרהיבים של ניקו אריספה, והאלוהי מתערבב בטבעיות ביומיומי (מלתחות הגננים המחניקות בגני טווילרי, והמשימות שמוטלות עליהם, כמו "לשתול בצורת סגול אלפי פקעות בערוגות, לגזום את גדרות הליגוסטרום או לטאטא את עלי השלכת מהשבילים").
ברומא הוא תוהה "אם לא נדמה שהיא מתענגת בראוותנות על התנוונותה, במקום להסתירה?" ומזכיר את ג'יימס ג'ויס הצעיר, שהשווה את רומא "לאדם שמתפרנס מהצגת גופתה של סבתו לתיירים".
הוא מוצא גן נסתר "בליבה החשוך והסודי" של העיר, ומגלה כי "עיקר החיים בעיר הזאת, הבנויה מעל מערות, שרידים לא נגישים וקטקומבות מלאות עצמות, לא מתרחש באור השמש אלא באפלולית".
מחקרו יעלה בדיעבד שהצוק שבתחתית הגן, שאז שימש כמקום מפגש לילי לגברים, לא היה אלא הרכס הסלעי שממנו השליכו הרומאים בוגדים במולדת ובעלי מום גופני או נפשי.
"מקוללים, בקיצור. המיותרים".
המלחמה, בה"א הידיעה וכמשל, מלחמה ספציפית מאוד אך גם כללית, מניעה את מסעו של צריץ' ואת תפיסתו הרומנטית.
הוא מחפש אחר גן אבוד כלשהו ובלתי מושג, ומלנכוליה דקה שורה על מסקנותיו.
"וכמו כל גן, גם שלי לא עושה דבר מלבד לחלוף. זו הצורה שהעולם קיבל, לזמן מה, בפינה חשוכה זו באירופה שכמה שנות מלחמה החריבו עד לבלי הכר. הוא ייעלם, כמו כל מה שחי והביע, לרגע אחד, את שירתה הבלתי פוסקת של האדמה, שירה עליזה, לעיתים קרובות כאובה )...( זו שנמשכת, בזמן שאני כותב, מבעד לחלוני הפתוח".
התרעות פיקוד העורף