לצורך המחשה והבחנה בין עיתונות לספרות, בהגן פורש שלוש דוגמאות השזורות בספר: מבצע הביפרים - "'הכל התחיל בקצינת מודיעין צעירה ומבריקה שהגתה את הרעיון לפני מספר שנים' - כתבתי בספר. מעולם לא פגשתי את אותה קצינה, אבל מעבר לשורה הזו אינני זקוק ליותר כדי להפוך אותה לדמות מובילה בספר.
"אבישי הוא אדם שקול, מדוד וישר. כשהוא עצר אותי ידעתי שאני נוגע במקום מסוכן. אך לא הייתה לי ברירה. חברים אחרים הגיבו בזעם רב יותר ואמרו 'איך אתה מעז להפוך את חיות הטרף הללו לבני אדם. אין דברים כאלה ואין סיכוי שיקרו'".
ואולם, כמו הכותרת שנתתי לספרי הקודם 'הפולנייה הטובה' שעסק בשואה, גם הפעם זה נכון: "הכל דמיוני. הכל אמיתי". היו אלפי נפגעים בלבנון ב-17 בספטמבר 2024, רובם ככולם פעילי חיזבאללה. מאות איבדו את עיניהם. אני יודע בוודאות שאחד מהם עבר את התהליך הדרמטי, הבלתי יאומן, אותו העברתי את פאדי בספר".
הדוגמה השלישית לקוחה ממסיבת הנובה, שבה תומר פוגש צעירה ש"מכשפת" אותו. "הם אינם מחליפים מילה, רק רוקדים, ויש תחושה שמשהו ענק יקרה ביניהם בעתיד, אבל כשמגיעה השעה שש וחצי והכל מתרסק - האם אותה נערת פרחים הייתה או לא הייתה? האם זה מבוסס על סיפור אמיתי? בוודאי שכן. במיוחד כשמבינים מיהי אותה נערה. בנובה היו עשרות סיפורים דומים שהתרסקו עם בוא הבוקר. הספר מנסה לגעת בקצה שלה, כשהמספר משתמש באירועים אמיתיים על מנת לרחף מעליהם" - מפרט הסופר. ומקפיד להדגיש גם בדפוס שהדמיון בין הדמויות בספר לדמויות אמיתיות הוא מקרי בלבד.
את החיים מחוץ לישראל, בצרפת, כשברקע העוינות שלאחר ה-7 באוקטובר, בהגן מרפד במוזיקה. "עשיתי לי מנהג - מדי יום שישי אני מנגן בשכונה היהודית עם הסקסופון נעימות חב"ד לקראת השבת. במשך השבוע אני יוצא לשחות או לנגן בסקסופון ברחוב, אבל רוב הזמן אני בבית. מנגן, עורך וכותב".
על הקשר בין כתיבה ספרותית, תסריטאית, למוזיקה שזורמת בעורקיו הוא מספר: "קיוויתי שהשנים יקהו את הדחף ואוכל לבלות יותר עם המשפחה והנכדים. זה לא קורה. היצירה לא מבקשת רשות. לעיתים היא פורצת בסיפור ולעיתים כצליל. זה מגיע בתקופות: כתיבה, בימוי, קומפוזיציה, נגינה. אני לא מחלק את ההגדרות של עצמי למוזיקאי או סופר או קולנוען. אני מקשיב. לעיתים החוצה. לעיתים פנימה. ואז מגיב בשפה שאותה אני מכיר.
לאחרונה הרחבתי את הפעילות המוזיקלית והוספתי סקסופון לפסנתר ולגיטרה. בקיץ האחרון ניגנתי בשפת הים של תל אביב, סמוך למקום שבו נולדתי. בחודשים האחרונים אני מנגן ברחובות שטרסבורג ואני מודה שהתגובות מרגשות. אנשים לוחשים לי דברים, מחייכים, לעיתים מצטרפים בשירה, מזמינים אותי לנגן באירועים פרטיים. משאירים לי גלויות... איני וירטואוז גדול, אך כנראה שהצליל מדבר במקום שבו המילים נעצרות".
בימים אלה מסיים מיקי בהגן את הקלטת האלבום "סקסופון בחניון" - נעימות שחלקן כתב ורובן מוזיקה החביבה עליו. אלו נעימות שכאמור הוא מנגן בחניונים תת-קרקעיים שונים בישראל ובצרפת בשעת לילה מאוחרת. בנוסף, בהגן משלים את עריכת סרטו "201", סרט עלילתי המיועד להקרנה בבתי קולנוע, עליו עבד שלוש שנים ורובו ככולו צולם בישראל.
הפתיחה לא מבקשת הסבר: לילה במדבר. פסטיבל נובה. אלפי צעירים רוקדים. שני זרים נפגשים בתוך הטראנס, וברגע שעיניה נפתחות אליו מתוך סערת האורות והבס החודר, משהו חשמלי ובלתי מוסבר עובר ביניהם - כישוף. העולם כולו הצטמצם למרחק שבין נשימתה לנשימתו. ואז נשמעת אזעקה. יריות. המוזיקה נחתכת באחת. בתוך דקות שמחת חיים הופכת לזירת טבח. זה לא רגע שנועד לייצר מתח קולנועי, אלא רגע שצרוב בזיכרון הלאומי של כולנו. אם יופיע על המסך, הוא יופיע מתוך אחריות עצומה ומתוך כאב צורב, לא מתוך רצון להדהים.
ובביירות, להבדיל אלף הבדלות, לוחם חיזבאללה מתעורר עיוור בבית חולים. הוא אומר לאחות שמטפלת בו 'אני רואה אותך' ומוכיח שהוא אכן רואה, אבל בדרך אחרת. ונוצר ביניהם מתח שאינו רק פוליטי. חדר אחד. שתי אמיתות. אהבה ושנאה בלי פילטרים".
התרעות פיקוד העורף