בניגוד לגלעד, אני הייתי מהרבים שהתאהבו בכורם כבר מהרגע שקולה נשמע לראשונה ברדיו. לצורך הגילוי הנאות, זכיתי לומר לה את זה פעם, במפגש יחיד, כשחלקנו מונית מיפו לספרייה העירונית ברמלה, ואז "חדר אומנים" (שכמו כל חדרי האומנים בארץ, לטענתה בספר, מצויד במחם נצחי ו"מריח מביצה קשה") ואז במה (היא שרה ואני דיברתי על ספר שלי, ובואו נסכים על כך שלא אני גנבתי את ההצגה), ואז מונית בחזרה ליפו.
המסע הזה הבהיר לי שהתאהבותי הייתה מוצדקת לחלוטין, ובעקבות הספר החדש נראה לי שהגיעה העת להעניק לה את פרס ישראל. כי בניגוד לראש הממשלה, היא באמת עושה רק את הדברים הטובים, וטוב יותר מכולם.
"לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית", היא מסבירה, "אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. כך הופכים לסלב עירוני, יחד עם הבעלים של דוכן פלאפל והמשוגע שצועק ברחוב. ברגע של שיקול דעת מפוקפק, גילחתי את הראש יחד עם כל הבנים בצופים, ואחר כך אנשים הצביעו עליי ברחוב במשך חצי שנה. בתל אביב זה כמובן הרבה יותר מסובך למשוך תשומת לב, מה גם שכולם מנסים לעשות את זה בכל רגע נתון, אנחנו מארחים פה את כל בוגרי בתי הספר למשחק".
כורם משתלבת בקלות בליגה הזאת, מה שאומר שלו הייתה נולדת בלוס אנג'לס למשל ולא במקום שהיום מכונה "נוף הגליל", היה לה חשבון בנק של אוליגרכית (לצד הכנסותיה ממוזיקה, שלא היו מביישות את אלו של קרלי סיימון), והרבה פחות ניסיון בדירות שכורות מהגיהינום. בעולם אידיאלי זה עוד יכול לקרות (חוץ מהקטע של להיוולד בלוס אנג'לס). העולם שבו אנחנו מתארחים כרגע רחוק כמובן מלהיות אידיאלי, אבל דברים מוזרים מתרחשים מדי פעם. עובדה. תשאלו את כורם עצמה.
ג'ואן ריברס צעקה את הקומדיה שלה. כורם לוחשת אותה, וגם כשהיא זועמת היא נשארת אלגנטית ומדויקת. גסותה של ריברס הייתה אומנותה, כשם שאנינותה של כורם היא דגלה. הביישנות האמיתית שלה ונטיית ה"הניחו לי, בחיאת" בכל מה שקשור לבני אדם באשר הם (מזמן לא הזדהיתי יותר עם מסר כלשהו) מעוררות תמיד את החשש שהיא לא בחרה במקצוע הנכון. כלומר, זה שמגיע קומפלט עם במה, קהל (שלעד יבקש ממנה לשיר את "יונתן שפירא", גם בערב שירי אלתרמן) וזרקורים. אבל גם לכך יש לה מענה. אלא מה.
"אני זמרת כבר כמעט עשרים שנה, אלוהים שיעזור לי. כשאת זמרת, עשרים שנה זה בערך הזמן שלוקח לנגנים להתחיל להתייחס אלייך ברצינות כשאת אומרת להם 'זה לא הקצב הנכון' או 'תחליש'. בשנה השמונה-עשרה הם יגידו לך שהם מחלישים, אבל רק יעשו כאילו עם האצבע (...) אבל להיות זמרת זה גם אומר שאת מבינה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים, בטח לא למי שהוא לא זמר. להיות זמרת פירושו גם הקסם הזה, שקורה בין אומן לקהל, שאפשר רק לנסות ליצור אותו שוב ושוב כל ערב, ורק לפעמים להצליח.
לקח לך לפחות עשור ללמוד אותו, כי אי אפשר ללמד אותו בבתי הספר למוזיקה. הוא דורש מאות חזרות 'על רטוב', בבתי קפה שבהם מפעילים את מכונת הקפה תמיד בזמן השיר השקט, באולמות חצי ריקים, בחתונות, בימי הולדת, כשכולם מתעניינים פחות בך ויותר בכיבוד, בימי עצמאות על במה חצי מאולתרת, שם תמיד ישנו איזה כלב שבסוף יגיע אל הבמה, או ילד שיתעניין מדי במיקרופון (...) להיות זמרת זה אומר להיעלב לפרנסתך.
זה אמנם לא הדבר שמשלמים לך לעשות, אבל זה מה שאת עושה, רוב הזמן. עם הזמן העלבון הופך להרגל, וזה קורה אפילו בלי שתרגישי. האם נעלבתי ממשהו היום? סביר שכן, אבל אני לא זוכרת ממה. אולי מהופעה שבוטלה, אולי מפוסט שלא הלך, אולי מזה שכולם אוהבים עכשיו זמרת אחרת. זה לטפח עור עבה מספיק כדי להמשיך, ודק מספיק כדי לכתוב על זה שירים. זה אומר לצחוק מתגובות נאצה, הרי את מקבלת כאלה מאז שהומצא הפיצ'ר של התגובות".
ואם הצלחה בתחום שלה היא עניין חמקמק, הרי שכישלון באימהות, לשיטתה של כורם, מובטח מראש. "את תיכשלי. מה לעשות, הילדים שלך יאכלו קמח לבן וסוכר לבן ואוכל לבן, אבל רק אם טובלים אותו בקטשופ. בטח שמעת שיש אימהות שמבשלות כל יום לילדים שלהן ארוחה חמה, מין חד-קרן נדיר שתמיד יש לו סיר קציצות, אבל איכשהו הכיריים שלו גם תמיד נקיות. את רוצה לעדכן את ההזמנה מהסופר, אבל מפחדת להיכנס למערכת, כי לפעמים יש את הבאג הזה שדוחה לך את המשלוח בשלושה ימים, שבהם כולם יצטרכו לחיות על טוסטים עם גבינה צהובה.
גם בשגרה הם חיים על טוסטים עם גבינה צהובה, אבל לפחות יש אווירה של שפע. הם גם לא יכינו את השיעורים שלהם, לא יתקדמו בחומר כמו שאר הילדים בכיתה, לא יקראו מיוזמתם ספר, לא יבנו מיוזמתם בלגו, לא ישחקו בצעצועים שכבר יש להם, לא יתנו לך לישון צהריים בשבת בלי להעיר אותך באמצע כדי להגיד לך שזה לא פייר שהקטן אכל שתי סוכריות גומי והם רק אחת וחצי".
איה כורם, מה כבר נשאר לומר? אולי רק: את צודקת לגמרי, בכל, ותודה שאת איה.
התרעות פיקוד העורף