בשפה כמעט נזירית ובהתבססות על תחקיר מקיף ונטייה להעדפת הפוליטי והלאומי על פני האישי והאינטימי, ענברי מזגזג בין שתי הביוגרפיות של שני ענקי הרוח, שסיפורם הוא סיפורנו, והתוצאה מרשימה. גם כשדמויות כמו דוד בן־גוריון ובעיות כמו הכיבוש והמפעל הציוני כולו חותרות להשתלט על האירוע, הפרטים הקטנים והעדינים הם אלה שנחקקו במיוחד בזיכרוני.
המראה של תרצה אתר, בתו היחידה של נתן, כשהוא ניגש לחבק אותה בשדה התעופה בניו יורק, באחת התקופות הקשות בחייה, אבל “כמעט לא היה שם מה לחבק"; מימי, צב המחמד של הילד העצוב עמוס, שנחתך לשניים על ידי רסיסים של פגז; סיכום קיומו של נתן בכמה משפטים צורבים ומדויקים: “ואתה מכור לסיגריות ולאלכוהול. ותרצה מכורה לסיגריות ולתרופות. ורחל מכורה לתשומת לב, למחיאות כפיים. וצילה מכורה לך" (רחל מרכוס, אשתו של נתן, כינתה את חדר השינה שלה “קבר רחל"); עמוס הצעיר מחבק את נילי אשתו מתחת לשמיכה. “היא כיבתה את האור. 'לאט, עמוס. לאט'". באמת? מאיפה ענברי יודע?
מבחינתי אגב, עלילת משנה שראויה לספר משלה, אם לא למחזה, היא פרשת יחסיהם של נתן ומבקר התיאטרון חיים גמזו. בתחילה חברים בנפש, ישנים במיטה אחת בפריז (“יש הרבה שירה בבתי זונות", מגלה נתן לגמזו), ובהמשך אויבים מרים, כשנתן חש נבגד לאחר שגמזו גמז את מחזותיו.
אבל לפי רוזנטל, אל לנו למהר לחלוק מחמאות. “שבחים ישראליים הם זירת קלישאות מדממת", הוא מזהיר ואז מדווח מהשטח. “קלישאת השבח העמידה מכולן היא 'מדהים', ומדדה אחריה בפופולריות 'מהמם'. שמות התואר האלה הם במקורם פסגת ההתפעלות והתדהמה, אבל השימוש הקלישאי שוחק את האפקט הזה עד דק. לאלה מצטרפת 'הזוי', לעיתים מילת גנאי ולעיתים מילת התפעלות. 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' בתהליכי דעיכה.
שחיקה מהירה אירעה למילות שבח שמקורן בערבית: 'אחלה' ואחותה הצעירה 'סבבה'. ככל שהשימוש בהן התפשט הן החלו לעשות את דרכן למחוזות הסתמיות. לעומתן קלישאת ההנאה העתיקה 'כיף' עמידה בפני חילופי הדורות". איזה כיף! חדמש! נורית אורן אבישר, שלדבריה גדלה עם "שיר המכולת" של כוורת ועם "בלדה לסוכן כפול" של משינה, מתחקה במחקרה, שאף הוא בהחלט כיפי, אחר העברית של הרוק הישראלי, ונסו שלא לזמזם את ממצאיה.
המחברת מביאה גם ציטוטים של היוצרים על יצירתם, וזה למשל מה שסיפר יובל בנאי על “רכבת לילה לקהיר": “היו לנו מלא שירים שנגעו בעניין של לבנון ... התותח מצלצל פעמיים, שיר על אחד שמשתחרר מהתותחנים והצלצולים באוזניות מפריעים לו לחשוב. כל השירים קשורים לדבר הזה, אפילו 'רכבת לילה לקהיר': 'אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר, ודיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר... זו בדיוק הייתה ההרגשה שלי, שאנחנו כאילו באיזשהו מקום במלחמה ובינתיים החיים ממשיכים להם, כאילו דיזנגוף נשאר, רק לי הוא נראה רכבת לילה לקהיר". מה שנקרא: גילה גילה קוג'ה בודי.
בין המרואיינים אפשר למצוא את השחקנים יעקב בודו (“יידיש היא שפה שכולה אהבה") וליא קניג (“ביידיש זה נשמע אחרת: אמין, עם נשמה"), והשדרן דן כנר (“רק מדבר אחד נרתעתי - משפמה של סבתא") ועד הזמר (והחזן) דודו פישר (“אפילו שיר כמו 'צ'יריבים צ'יריבום' שפעם היה נכס צאן ברזל, היום כבר אף אחד לא מכיר אותו. נשבר הלב") והסופר בני מר (“לא הייתה לי עוגיית מדלן. הייתה לי רגל קרושה"). האומנית הרב־תחומית דפנה נסטלבאום־בכר מסכמת: “היידיש נושאת בתוכה חוכמת חיים, אמיתות חודרות, קללות מצחיקות וברכות מחממות לב. נהגו לומר אצלנו: 'זאלסטו זיין ווי א ציבעלע - מיטן קאפ אונטן און די פיס אויבן'. אתה תהיה כמו בצל, עם הראש למטה והרגליים למעלה. איך אפשר לתרגם את זה לעברית?". אי אפשר, וזה כל היופי.
ואז יש מוות בתאונה, שמתברר כרצח, והריקושטים מתחילים להסתחרר, כי כשחוטבים עצים עפים שבבים וכשכותבים ספרי מתח לא מתחשבים בהכרח בחוקי ההיגיון, והאנרכיה חוגגת והשמחה רבה, אבל שהם אינו מזניח את היסוד הרגשי ומעצב גם מלודרמה אפקטיבית. החוקרת הממולחת רב־פקד ענת נחמיאס, שכיכבה בספרים קודמים של שהם, חוזרת בתפקיד משמעותי, ועכשיו, אחרי שהות בבוסטון, היא אפילו דוקטור לקרימינולוגיה. ריספקט! ובתפקיד הצימוקים בעוגה: ציטוטים של אדוארד מורו (“הקושי הגדול ביותר הוא הנטייה להתבלבל בין מה שחשוב למה שדחוף"), אלברט איינשטיין (“צירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי"), לורד ביירון (“מיטב החיים אינם אלא שכרות") ואפילו דליה רביקוביץ' (“מחר אני מחר").
התרעות פיקוד העורף