האיש, מנחה ומפתח שעשועונים בן 55 שמתנשא לגובה 2 מטר (וסנטימטר אחד) וסובל מליקוי ראייה הגובל בעיוורון, השיק בשלהי 2020 את סדרת "מועדון הרצח של יום חמישי", שבה חבורת גמלאים במתחם יוקרתי של דיור מוגן בכפר בריטי מנומנם מתחילה לפענח פשעים מן העבר, ועד מהרה גם מן ההווה. הסדרה כבר זכתה לעיבוד בנטפליקס, עם כוכבים ברמת הלן מירן ופירס ברוסנן, ושברה שיאי מכירות בעולם. אוסמן כתב מאז ספרים נוספים מחוץ לסדרה, ובהם "אנחנו מפענחים רציחות" שחנך סדרה נוספת, ומספר לספר הצלחתו רק הלכה וגדלה.
במשך שלוש או ארבע שנים בשנות השמונים עשיתי הרבה פטריות הזיה. עשיתי פעם אל־אס־די בברטיסלבה עם האיירון מיידן. אבל שום דבר - שום דבר ממה שעשיתי - לא משתווה ליומיים בחברתכם. מה עוד אתם מתכננים?". את התשובה לשאלה האחרונה נשאיר לכם לגלות בעצמכם. מה שבטוח, אתם יכולים לשכוח משעמום או מחסור בריגושים. אוסמן הוא העץ הנדיב שממטיר עלינו הפתעות מבורכות, עד השורה האחרונה.
"כל אחד ואחת מכם בחדר, כל אחד ואחת מכם, בדרכו הייחודית, הוא משוגע לגמרי על כל הראש", מוסיפה פולין, ואפילו לא יודעת עד כמה היא צודקת. אוסמן הולך רחוק עם הטרלול הכללי, ונהנה מכל רגע. "המדינה שלך קרה", מעירה אחת הדמויות, וכבר לא ברור מי צוחק על מי, כשבין כוכבי הספר אפשר למנות אזרחים של רוסיה, פינלנד ופולין. אוסמן מרחיב את המנעד הקוסמופוליטי של הסדרה לצד שדרוג התעלומות. הוא לא נרדם בשמירה ולא מידרדר לשימוש בטייס אוטומטי, אלא להפך, נעשה עוד יותר דרוך ומכוונן מספר לספר.
שניים מהגיבורים משקיפים על לונדון מראש מגדל פאר שבין היתר יש בו "בריכה בשמיים". "לונדון משתרעת לפניהם בפנורמה רחבת ידיים של ירוק וכחול ואפור. האוטובוסים כמו תאי דם אדומים. הכל נראה כל כך מעודן מכאן, אבל שניהם יודעים היטב את הסודות ששוכנים מתחת לגגות של לונדון. כסף, רצח, הרוע שיש באנשים. זה היה בדם שלהם. במקום שבו כל אחד ראה ארובה של אח משפחתית חמימה, הם ראו גופה נשרפת. ככה זה אחרי כמעט שישים שנה בעסק".
הדימויים של אוסמן הם חוויה שאינה נגמרת. "המקום משדר יוקרה רבה אבל לא פוגענית, כמו מלון עסקים שגבר גרוש היה בוחר להתאבד בו". הוא מתריע על בדיחות על תוכי בבית בושת ונזירה ברכבת אבל לא חושף אותן למרבה הצער; אחד הפיצויים על כך הוא הומור עצמי שופע של הגיבורים.
אליזבת למשל נשאלת אם הופיעה אי פעם בטלוויזיה. על שאלה פשוטה מקבלים תשובה פשוטה: "פעם אחת נקראתי להעיד בפני הוועדה לענייני ביטחון, אבל החוק הכריח אותם לטשטש את פניי. והייתי פעם בווידאו של בני ערובה". ברור! ההומור העצמי של אוסמן הוא עונג מתמשך בפני עצמו. אחת הדמויות שולחת ידה בכתיבת מותחנים, אבל נעצבת על כך ש"נטפליקס לא חוזרים אליי". וכמפתח פורמטים של שעשועון, אוסמן משתולל בהצגת שעשועון מופרך במיוחד שנקרא "עצרו את השעון".
"לכל אחד יש ארבעה גלגלי הצלה. הם יכולים לגנוב עשר שניות מיריב, הם יכולים להקפיא את השעון שלהם, הם יכולים לזרז שעון של יריב, או שהם יכולים להחליף שאלה. אבל אם היריב שלך גונב ממך או מזרז אותך, את מקבלת גלגל הצלה נוסף, בתור נקמה, שאת יכולה לשחק איתו אפילו כשאת כבר מחוץ למשחק. כל השניות שנותרו למנצח מומרות לכסף, וכדי לזכות בכסף הם צריכים לענות על שתים–עשרה שאלות, לעבוד מסביב לשעון מאחת עד שתים–עשרה לפני שנגמר להם הזמן. זה פשוט מאוד". קלי קלות.
למחרת, כשמתברר לו שגורלו של המכר לא שפר עליו במהלך הלילה ושגארי הוא אולי האדם האחרון שאיתו הוא נפגש, גארי מנסה לאתר את אשת המסתורין (שהוא מכנה קלמנטיין, על שם הספר שזנחה), ולהרוויח דייט פלוס אליבי אפשרי. אנשים מסוכנים נכנסים עד מהרה לתמונה, וכל מה שיכול להשתבש משתבש כמובן בענק, אחרת לא היה ספר, ומתברר שגם כאן מדובר למעשה בהשקה של סדרה.
הכתיבה של מורטימר עדינה וצנועה, לא לוחצת על פאנצ'ים וקצת בדומה לגיבור הספר, כאילו לא מאמינה בעצמה לגמרי. יש להניח שמורטימר ישתחרר יותר ויותר בספריו הבאים וכולנו נרוויח מזה. בינתיים נחמד לראות דמות שמגדירה את עצמה כ"חופשייה, רעבה וקצת עצובה", ודיירי שיכון עגמומיים (וכלב אחד שופע נפיחות), שאוכלים ביחד פיש אנד צ'יפס ומחפשים את הטוב שבאדם והיופי שבחיים, בין פרצי האלימות שמסביב.
השורה התחתונה לפי שעה היא: תודה לאל על בדחנים בריטים שנונים שיודעים לספר סיפור ומצליחים לבדר ללא מאמץ לכאורה. אלוהים יודע עד כמה אנחנו זקוקים לעוד ועוד מהם. כן ירבו.
התרעות פיקוד העורף