מוטיבים רבים ומשמעותיים מביעה המשוררת שלומית כהן אסיף בשיריה: עוצמתו של געגוע, חשיבות הזיכרון, הזמן שחולף ולא שב, הוקרת החירות האישית, הקשר הקסום המתהווה בין אדם לטבע, הכמיהה ליצור ולכתוב, היופי שבסקרנות האנושית ועוד.
אך כשקראתי את ספרה החדש "ואם עפיפון יקרא לי" (הוצאת טוטם, עריכה לילי פרי, איורים: שירה ברוך- מלכא), שהוא הפנינה ה75 במניין פניני מחרוזת ספריה עד כה, שבתי וחשתי את אותה תחושה ייחודית מאוד שחוויתי גם בקריאת ספריה הקודמים, תחושה שאינני בהכרח מכיר בקוראי שירה המוגדרת לילדים, מאת משוררים אחרים.
מדובר בשירים המוענקים כשי מאת המשוררת לילדינו, לנכדינו, אך באותה נשימה אני חווה אותם ואת המסרים שבהם באופן שמאפשר גם למבוגר להנות מהם ולזהות בהם תכנים הנוגעים למעגלי חייו.
היכולת הזו, לכתוב בשפה ובקצב האהובים כל כך על הילדים, ובה בעת להצליח לרגש, לעורר עניין ומחשבה מעמיקה בקרב קוראים מבוגרים- זוהי מעלה כתיבתית יפה כל כך להערכתי, וכאמור נדירה.
את מאמרי זה אמקד בנקודה זו. לדוגמה, בשיר "צבע הגעגוע":
בכולנו מתקיים מנעד רחב של געגועים לנופים אנושיים ופיסיים עימם פסענו כיברת דרך של חיים, ו"בלב משתוללת קשת" של צבעים, ריחות, טעמים, מראות וזיכרונות שנחתמו ונצרבו בנו. אנחנו ממשיכים במסענו, החיים מכתיבים לנו את הקצב, אנשים שאהבנו עוזבים ואינם, אך אנחנו מצויים בכאן ובעכשיו.
השיר הזה וכמוהו אחרים העוסקים במוטיב הגעגוע, והרעיון המרכזי שבו הקושר בין צבע לזיכרון, לקח אותי בעדינותו הרבה, במילים המלטפות שבו, לרגעים של ילדות רחוקה במושב, בין פרדסים ומטעי אבוקדו, והצבע הירוק שלט במחשבתי וליווה את זכרונותי, בדיוק כמו הכתום והכחול שבשיר.
המשכתי וקראתי, ונזכרתי באבי ז"ל. יכולתי לראותו חותך בדרכו המיוחדת כל פרוסת לחם לקוביות קטנות, "את הלחם צריך לאכול לאט, לאורך זמן, בחתיכות קטנות שכל אחת מהן היא ככל הפרוסה כולה" היה אומר לי, כמי שידע רעב עמוק מהו בחייו.
אני ממשיך במסע ההיזכרות אליו לוקחת אותי המשוררת אל השיר "וזה עוזר לגדול":
רק 17 מילים נכתבו כאן, והנה סיפור שלם מונח לפניי. וכמו בשיר הקודם, המחשבות הולכות אל ימים רחוקים, אל שבת בצהריים, למשפחה מורחבת, כולנו מתכנסים סביב שולחן תבשיליה של אמא, ילדים, נכדים, חברים, המולה רבה ומחויכת. רגעים יפים שבים אלי, וגם אם חלפו עשורים, וגם אם כאמור חלקם אינם עימי עוד- המראות מצויים בי.
"האדם הוא תבנית נוף הולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי, ואכן, חלק ניכר מנוף הולדתי וממי שאני כיום עובר דרך אותו החיבוק שכל כך עזר לי לגדול, התבשיל שגם כעת אני חש אותו בקצה לשוני, והחום שאין לו סוף ואין שני לו של אמא. המשוררת מתייחסת גם לזמן החולף ומערכת היחסים המתקיימת בינינו, בני האדם המצויים על מטוטלת השעון, והזמן עצמו.
"לשעון לא אכפת"
יש רגעים שנדמה לנו שאם רק נושיט יד, נוכל לאחוז במחוגי השעון המתקדמים באיטיות עיקשת, ונצליח לעצור את הזמן. יש בנו לעיתים תחושה שאם רק נקפיא את הרגע, אולי נישאר צעירים לנצח, אוהבים תמיד, לא נדע שום אובדן או מחסור וליבנו תמיד יהיה שלם.
אך לא כך חושב השעון. לשעון לא אכפת. יש לו חוקיות אחרת משלנו. בין אם חג או יום חול, סערה או שקט (בטבע או בנפש), זמן מואר או חשוך (לאדם או ליקום), הוא מתקדם. אנחנו יכולים להביט בו בעיניים כלות, אנחנו יכולים לעשות כל שיש בידינו לעצרו- ולא נוכל. אנחנו נעים עימו. בשיר הזה תובנות רבות מעבר לעובדת הזמן שאינו שב לאחור.
כשקראתי את השיר ושירים נוספים בספר העוסקים בסוגיית הזמן החולף, זיהיתי גם את דעתה של המשוררת על מוטיב זה. כדרכה היא משתפת ברמיזה, בעדינות ובצנעה. מבין המילים שנכתבו, במשמעות הנסתרת בין השורות, הועבר אלי מסר ומהותו היא שגם אם אין לנו שליטה על הזמן, הרי שיש לנו שליטה מלאה על האופן בו אנו בוחרים לנוע על גבי מחוגיו.
בני האדם יכולים להכניס וליצור תוכן של אור ושמחה, של חמלה ונתינה, על גבי ציר הזמן. הוא ינוע ללא הפסקה, אנחנו מודעים לכך, מקבלים זאת ש"לשעון לא אכפת", אבל אנחנו נעשה את אשר אנו יכולים לקיים את נוכחותנו בו במיטב, ננסה לראות בכל נקודת זמן איך " האור כבר זורח" ( מתוך השיר "תוכי אוקי") ובכל יום ננסה "לעוף גבוה בין בוקר לכוכב" ( מתוך השיר "תנו לי נוצה"), וגם בזמנים שזוהי משימה קשה מאוד. וכמה הדבר אקטואלי בימים אלו.
כל יום ביומו, אומרת לנו המשוררת, הוא מתנה בפני עצמה, וכל יום הוא עולם ומלואו. כמו בשני השירים הבאים:
"אם פתאום החושך"
"טיפת טל"
בכל טיפת חושך - "מהבהב חלום" - אפילו בלילה שבו השמיים נראים כתהום אפילה, כוכב אחד קטנטן שמנצנץ, רחוק ממני שנות אור, מספר לי על עתיד.
בכל טיפת גשם - "מסתתר ים" - וגם אם אהיה באזור הצחיח ביותר בעולם, באדמה סדוקה ויבשה אלפים בשנים, טיפה אחת קטנטונת של גשם היא כים רחב ידיים.
אם אני חושב "על צבעי אור וירח" - "החושך ניבהל ומיד בורח" - גם ברגעים של עלטה שבלב, גם כשנדמה שאין מוצא, של דאגה מכבידה, יודע האדם לחשוב על צבעי האור. ומהם צבעי האור? אלו צבעי הקשת, "אלף צבעים ויותר", שככל שהיא נראית לאדם רחוקה מאוד ממנו, היא עוד תשוב ותבוא אליו.
האופטימיות שמובעת בשירים אלו ואחרים איננה לרגע אחד תמימות. אין בה התעלמות ממכאוב, מקושי, מחושך. להיפך. זוהי מחשבה שמסכימה עם ומקבלת את עצם קיומו של הקושי, אך במקביל היא גם רואה בו מעין מצע לחלום על המחר. זוהי הבנה שגם אם משבר ינכח בחיינו זמן ממושך ויאפיל עלינו, הרי שבתוכו יש גם שחר שממתין לנו, והשמש, "לפני שנעלמת, היא קוראת לירח"(מתוך השיר "השמש איתנו"). תמיד יש את אותה תקווה לאור שילווה את הדרך.
במחשבה פילוסופית, בחלק מהשירים חשתי בקו המחשבה האקזיסטנציאליסטי-שמאפשר בסיס לאופטימיות לאור היותו של האדם חופשי לבנות או ליצוק משמעות אל עתידו.
כמו במילים הבאות מהשיר "ילדה עם זר", המספר על ילדה הבוחרת לעצמה סיבה למסיבה, וגם אם "אולי היום הגדול יבוא רק מחר", הרי שהיא בוחרת להניח "על ראשה זר, כדי שהיום יהיה פרחוני ואחר". הילדה מחליטה שהיום יהיה יום חגה, והיא פועלת, איננה פאסיבית, היא מניחה את הזר כסוג של הצהרה- יש לי יום חגיגי - היום. אני מוצא בשירים אלו מקור של עוצמה ותקווה, עידוד וכמיהה - לפרט ולקהילה כאחד.
כתיבת השירה עבור שלומית כהן אסיף היא משמעות חיים. הכתיבה עבורה היא לא רק כלי ביטוי להעברת מסריה, היא גם דרכה שלה לשמור על עצמה, על נפשה הצעירה, חיונית, חיה, נוגעת ב"שמש ובתכלת" ("מתוך "תפילת השיר"). השירה היא היכולת, היא השער להישאר מעין ילדה נצחית.
"תפילת השיר"
לא מדובר בילדות התלויה בגיל פיסי, כפי שכבר תיארתי בסוגיית הזמן שאינו עוצר. דרך המילים שעפות כפרפר, המילים עימם ייצור את שירו, ילדותו של האדם נוכחת בו, ואז הוא יכול להיות "אפרוח וגוזל".
בספר כאמור עוד מוטיבים רבים. קצרה היריעה מלפרטם כולם במאמר הזה. אסיים בשיר שנכנס לאוסף שירי הספר, אך הוא שבה את ליבי לפני שנים רבות, עוד בשנת 2011 כאשר פורסם בספר "ציפור לאן את נוסעת" ( הוצאת עם עובד זיכה את המשוררת בפרס ביאליק).
כשקראתי את השיר הזה, "גובה החלום", נפעמתי מהאופן בו הצליחה המשוררת, רק ב-24 מילים, להעביר לי שיעור מרתק בכל הקשור להצבת יעדים, בשאיפה למימושם, וביכולת של האדם בחייו האישיים וגם בחיי עבודתו ועשייתו המקצועית, לנוע מעלה אל עבר הישגים שגם אם לרגעים נראים מאוד מורכבים להשגה, הרי שבתנועה נכונה ובמחשבה ראויה - הכל אפשרי.
בשיר הזה מצאתי לא רק חכמה ויופי לירי, אלא גם קו מחשבה פרקטי מאוד, הצהרה שיכולה לשמש כל אדם - אין גבול לחלום.
בשנת 2012, התבקשתי לפתוח כינוס מנהלים/ות מסוים במדינה אירופאית, שעסק בתכנון והצבת יעדים עסקיים לארגון בינלאומי ומוביל בתחומו. מייד נזכרתי בשיר המדובר של שלומית כהן אסיף. שיתפתי את באי הכינוס, רובם ככולם לא דוברי עברית ואינם ישראלים, בשיר הנפלא הזה. ניסיתי להביאו כדוגמה לכך שאם רק נעז ונאתגר את עצמנו, אם רק נשכיל להציב יעדים משמעותיים, הרי שגם נדע ליצור את הדרך ואת הכלים לממשם.
תהיתי כיצד יקבל הפורום הנכבד את השיר ומסריו, בפרט לאור תרגומי הלא מקצועי למילותיו. לשמחתי, השיר עורר תובנות רבות וערניות בקרב הקהל, ונוצר שיח ארגוני מאד מעמיק על יעדים להשגה ומטרות עתידיות עבור הפורום הספציפי ההוא. זו הייתה חוויה שאני זוכר היטב ולטובה. השיר, והמסר הלכאורה כה פשוט החבוי בו, הצליח להניע תהליך ארגוני מאוד מעמיק.
"גובה החלום"
חלפו שנים רבות מאז אותו כינוס, ועדיין, בכל פעם שאני מבקש ורוצה לזכור, במעגלי חיי האישיים והמקצועיים, שמותר ואף נכון להציב אבני דרך ויעדים מאתגרים להשגה, אני קורא את המילים האלה, ויודע שהמשך המעוף הלאה- רחב הוא ואולי גם אינסופי- כגובה החלום.
במאמר קצר זה בקשתי להצביע על האופן בו כתיבה לירית יכולה בה בעת להעניק אור ואושר לילדים ולמבוגרים כאחד. הספר "ואם עפיפון יקרא לי" חודר עמוק יותר משנדמה בקריאה ראשונית. מאחורי החרוזים הקלים והמתנגנים, בין המילים הצלולות, טמונים מסרים רבי עוצמה, החודרים אל הלב בלי מחסומים, עוקפים את הציניות ואולי גם העייפות שצבר המבוגר עם השנים. וכך, בזמן שהילד שומע את השיר, כך גם המבוגר נפתח מחדש, נזכר בפליאה, ברוך מסוים וללא הגנות.
לפעמים, דווקא מילים שנכתבו לילדים, מעניקות למבוגרים מתנה נדירה, מתנתה של שלומית כהן אסיף: רגע קצר של חזרה אל עצמם, אל המקום הפשוט והחי שבתוכם.
התרעות פיקוד העורף