ביום האחרון של המלחמה הוא איבד אחיזה: הוא לא ביקש לגדל אותן לבד | מרסל מוסרי

סיפור ראשון

הם שישה זוגות ובסך הכל 12 אנשים בני למעלה מ־50 ולא יותר מ־70. לו ראיתם אותם הולכים זה לצד זו בטיילת העלובה של לרנקה או יושבים במעגל על כיסאות פלסטיק בחוף הים ומעבירים שקית פיצוחים ביניהם, לבטח הייתם מניחים שהם חברותא כזו של שנים, עם בדיחות קבועות, קבוצת וואטסאפ פעילה שעיקרה תמונות של “שבת שלום", בדיחות על הקמצן מביניהם ומריבות על ביבי. אבל הם אחרים, רוב הפגישות שלהם מתקיימות בחדר קטן ויפה במתנ"ס העירוני, שבפתחו לוח מתכת קטן שעליו מוטבעים שמותיהם של ששת ילדיהם שנפלו במערכות.

לפני שהתאחדו כך, הכירו, מפה ומשם, בילדותם, בנעוריהם או בבגרותם, או דווקא דרך ילדותם ונעוריהם של ילדיהם, שלבגרות לא הספיקו להגיע. בפעם הראשונה שנפגשו, היו חלק מסופ"ש כזה להורים שכולים שארגנה העירייה. הכוונה הייתה טובה, היה שם הכל מהכל, מטפלי גוף ונפש, אוכל טעים וחדרים מושקעים. אבל רוב ההורים שהגיעו לשם כבר חיו עם השכול שנים ארוכות, בעוד אצלם הכל היה טרי ומדמם עדיין.

---

פעם בחודש הם נפגשים בחדר הקטן במתנ"ס, שלו תרמו סכום יפה לעילוי נשמתם של יקיריהם ואותו ריהטו בפסנתר חדש, ספרים רבים, מקרן, מסך גדול, שולחנות וכיסאות יפים ומיני־מקרר שמלא תמיד בכל טוב.

לפעמים, בעיקר כשמתקרבים ימי זיכרון ודגלים שמנמיכים קומתם, הקמצן שבהם מוצא דילים טובים למדינות לא רחוקות כל כך (כדי שיספיקו לחזור לפני שתישמע הצפירה) והם נוסעים. במדינה אחרת, גם אם היא שכנה, הגוף הופך קל יותר, אולי זו השפה, אולי הריח השונה, הטעמים או המרחק. אבל שם, וגם אם לשלושה ימים בלבד, יכולים להישמע פרצי צחוק ספונטניים, ויכוחים על ביבי (לפעמים הם מכניסים גם את לפיד ובנט, תלוי כמה יין היה), ויש אפילו קצת שופינג לעצמם ולילדים שמחכים בבית.

כשהם שבים ארצה, עוד בשדה התעופה, שב השקט, הם מתחבקים דקות ארוכות, זה עם זו, זה עם זה וזו עם זו, ונוסעים הביתה, להחליף את בגדי החופשה בבגדי הממלכתיות שנכפתה עליהם. ואיכשהו, גם אם יש עיכוב בטיסה, גם אם המזוודה טרם הגיעה, וגם אם ביציאה מהשדה יש פקקי תופת, לצפירה, הם תמיד מספיקים.

סיפור שני

אחר כך היו הפוגות ארוכות, הם הצליחו לבלות את שלושת הימים שאחרי החתונה שלהם במיטה, בחופשת הלידה שלה הצליח לסיים את התואר השני בהצטיינות, ובדיוק כשהתחיל לעבוד ובכורתם עשתה את צעדיה הראשונים, היא שוב עלתה על מדים, והשמיים הוארו במשוגרים ובמיירטים. לא הרבה זמן אחרי כן הבין והפנים שזה העולם, אי אפשר להחזיק את כל הכדורים באוויר ולאורך זמן, מתישהו ייפלו. אז החליט ללכת על פחות כדורים, התפטר מעבודת חלומותיו, החזיר להם את הלפטופ, ובמקומו רכש אחד אחר, מחודש, ואיתו עבד מהבית. ובין לבין גם ניקה, בישל, עשה קניות, לקח לחוגים, וקרצף סימני טושים מהקיר בעוד שלוש הנוכלות בוכות בחדר ומבקשות חזרה את הצבעים והבובות שהחרים להן.

ביום האחרון של המלחמה, בממ"ד, כשכולן כבר ישנות עם חצי חיוך, כי אבא הבטיח שמחר הן חוזרות לחדריהן הצבעוניים, למיטות שלהן, ולמסגרות החינוך, נו, רק בישראל ילד מתרגש לשוב לגן ולבית הספר. גופו, מחשבותיו ורגשותיו התנגשו זה בזה ויצרו אנדרלמוסיה, ענקית. הוא יצא בשקט מהממ"ד, והרגיש איך הקבס עולה בו. בדרך לשירותים ניסה להיזכר מה אכל ואפילו פחד שגם הן אכלו את אותו הדבר, ילדות חולות עכשיו זה הדבר האחרון שהוא יכול להתמודד איתו אחרי 40 יום איתן לבד.

לאחר מכן קם בקושי, שטף את פניו, הלך אל הסלון, נשכב על הספה ועצם את עיניו, רגע לפני שנרדם עוד שמע במעומעם את קריינית החדשות מבשרת על הפסקת אש. “פיקוד העורף הסיר את כל המגבלות", היא עדכנה.

סוף־סוף, אחרי חודש ועוד חצי, הרשה לעצמו לשקוע בשינה טובה, כל כך טובה, עד שאפילו את רשרוש מפתחות הדלת בארבע לפנות הבוקר של סוף המלחמה כבר לא שמע.

סיפור שלישי

אף שגילו של בצלאל כבר נושק ל־90, אם תשאלו אותו, השנים האחרונות הן הטובות בחייו. אף אחד כבר לא קורא לו “בצלאל המשוגע", לא מקניט אותו ולא בועט בו סתם כך כשהוא הולך אל הקצב או למעדנייה של הבולגרי. יש לו אובססיה, לבצלאל. הבית שלו, על כל חדריו, מקושט בדגלי ישראל, באותות גבורה שרכש בשוק הפשפשים מרוכל שאוהב עיזבונות, בתמונות בשחור־לבן של בגין, דיין, שרון, רפול ואפילו דדו ודן שומרון, ובפטיפון ישן שלצידו המון תקליטים עם שירי מחתרות, מולדת ועצמאות. כן, זו אובססיה מולדת למולדת.

אין לו אישה וילדים, ורוב משפחתו כבר הלכה לעולמה האחר. השיחות איתו יכולות להתחיל רגיל, אבל במשפט השני או השלישי כבר ידאג לנווט את זה לאחת ממלחמות ישראל, או למבצע מיוחד שהיה, ואפילו משהו שגם ויקיפדיה לא תדע לספר לכם. פעם היה מושא ללעג, לא רצו לחבור אליו, לא ביקשו את קרבתו, קראו לו שמאלני ועוכר ישראל כשהיה נוח, וימני קיצוני ומסוכן, כשהיה נוח לצד האחר. לא הזמינו אותו למסיבות, אירועים וחגים, וחוץ משכנה אחת מרובת חסדים שבכל יום הולדת שלו שלחה את בניה להביא לו עוגה שהכינה ועוד סיר עם אוכל טעים, אף אחד לא חגג ולא קנה לו. לא שהיה צריך או הרגיש את המחסור, ארץ ישראל עטפה אותו מכל צדדיו ונשמתו.

ולמה אלו הטובות שבשנותיו? כי סרטון אחד שלו, שבו הוא מדקלם את כל שמות הרמטכ"לים, ואחריהם את שמות חילות צה"ל, ואחריהם את המנוני היחידות, שצילם אחד מבניה של השכנה שלו, שהסתקרן מביתו המיוחד של בצלאל וביקש בפעם הראשונה להיכנס פנימה, הפך לוויראלי. כל כך ויראלי, עד שבצלאל הפך בן לילה לכוכבה של ארץ חמדת האבות. הוא התראיין בכלי התקשורת, אנשים שלחו לו מתנות, חיקו אותו בתוכנית הסאטירה הכי מצליחה, וחברי הכנסת הואילו לעשות משהו והזמינו אותו לסיור אישי.

בפתחו של כל יום עצמאות, כשעולה הדגל חזרה למקומו הראוי, עומד בצלאל מול הסלולרי שקיבל בשת"פ עם חנות סלולריים באשקלון, לוחץ “הקלט", אוחז בדגליו היפים ביותר ומכריז “ולתפארת מדינת ישראל, חג עצמאות שמח למדינת ישראל".