"אחת והיחידה": אלף שרברבים לא יצליחו לתקן את הביוב הזה

אילת טלמור־רז, "אחת והיחידה", ספרית פועלים, 264 עמ'

מה זאת רלוונטיות מודיעינית, אתם שואלים? יפה שאלתם! זאת הרי שאלת השאלות בספר המרתק להפליא וגם מטריד להחריד הזה, ומחוצה לו. שאלה שאלתית כמעט כמו מה זאת אהבה, כפי שמציינת בצדק אחת הדמויות.

ו"הבירור של מהי רלוונטיות מודיעינית הוא האתגר שלנו בה"א הידיעה", מכריז בועז, המפקד החדש והמבטיח של יחידת מודיעין יוקרתית בצה"ל (כל פירואט אפשרי וכל קפיצת צוקהארה הידועה לאדם נעשו כדי לא לומר את השם המפורש, או הספרות המפורשות: 8200). בועז הוא קלינט איסטווד הצעיר בגרסת מלח הארץ בואכה ארי בן כנען מ"אקסודוס"; יש חשש שהוא אפילו "יפה מדי".

על הזרועות שלו לבדן נכתבו שירים, הוא חובב ספורט אקסטרים ויין אדום, והוא אולי הקצין הראשון שמעורר בגיבורת הסיפור, מיכל ברקן־מור (שבצה"ל, כמו בצה"ל, מיד זוכה להיקרא מב"מ, מה שמשתלב בטבעיות עם כל הרמ"דים - ראשי מדורים - והרז"רים - ראשי זירות - שלצידה), את התקווה שתוכל לשנות דברים לטובה. "בעיני רוחי", היא מהגגת, "ראיתי את הנתונים שלנו נשטפים באור השמש, את המדדים שלנו מוריקים, את קו הרלוונטיות נע מעלה במשיכת מכחול, מרחבים עצומים של צמיחה, אימפרסיוניזם מודיעיני במלוא הדרו. לתקן ארגונים זה הרי מה שאני עושה הכי טוב, אולי אפילו אספיק לתקן את הצבא הזה בשביל הילדים שלי".

אזהרת קלקלן: היא לא תספיק. השמש תתברר כשמש שקרנית, וגם אצל בועז, כמו כל המפקדים שמקיפים אותה, ואולי כמו רוב הגברים בעולמה, כגודל ההבטחה כך גודל האכזבה, למרות כוונותיו הטובות, לפחות בתחילת הדרך (מעניין אגב לגלות שבני גנץ, אפרופו הבטחות שמתרסקות, היה הרמטכ"ל בתקופת שירות הקבע של אט"ר, אילת טלמור־רז, במודיעין). "הבטתי בו, וחשבתי שהוא יכול להיות נער הפוסטר של מדינת ישראל, שמעט מדי דברים עובדים בה טוב לאורך זמן. לשמור על הבית מתפקד ברציפות, זו מלאכה אחרת לגמרי מלהציב חומה ומגדל".

מב"מ (אט"ר מרחיקה עדות לכאורה, אבל לא בהגזמה) היא מהנדסת תעשייה וניהול שחזרה מרילוקיישן תאגידי נוצץ בניו יורק, "וודי אלן פינת דיאן קיטון". "בת שלושים ושתיים בנופלי. בפח". ביחידה שאין לומר את שמה ומספרה, היא מפתחת כלי ניהול חדשני (המבוסס, בקצרה, על "הנעת אנשים דרך מדידת תוצאה ולא מאמץ", והפירוט המדעי המדוקדק שכנע לחלוטין הדיוט כמוני), שבכוחו להביא להישגים חריגים, ולא רק בחיל המודיעין. לדעתה, היא מציעה לקודקודים הבכירים שמעליה לא פחות מאשר את "התרופה לטמטום, לבזבוז, למגש הכסף".

זה כמעט קורה, ואט"ר מעצבת בכישרון מובהק את הכמעט הטרגי הזה שהוא הסיפור עצמו. המרוץ האבוד מראש איכשהו של מי שמשוכנעת בצדקתה - ובאפשרות המוצר שלה למנוע אסונות צבאיים מהסוג שמציף את חיינו בשנים האחרונות, ושנרמזים בספר - אבל נרמסת ומובסת על ידי קטני האמונה שעומדים בראש מערכת מקולקלת בעליל, שהם עיוורים לכל פגמיה, או סתם מכחישים אותם. היא מגלה בדרך הקשה שהיא אולי פוקהונטס, אבל "החיים הם לא דיסני". "בעסקים זה פשוט", מסבירה מב"מ, שדוגלת במוטו־השואל "איזה ערך הבאת ליחידה שלך היום?" וב"תורת האילוצים", את התסכול שבשורש הפרויקט שלה. "תועלת היא רווח, אבל תועלת מודיעינית, כלומר רלוונטיות מודיעינית, היא שדה לא חרוש". ושוב חזרנו אל שאלת השאלות, מהי רלוונטיות מודיעינית. בועז טוען, "אני יודע לחרוש, סבא שלי היה חקלאי", אבל כאמור, דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

מפתה לחשוב שבעיית החריש היא בכלל עניין מגדרי. אל מול הביטחון הרהבתני של בועז וחיילים מסוגו, "ספק עצמי זה כשל התנהגותי נרכש של נשים", מסבירה מישהי. "זה מתחיל בזה שתעשייה שלמה מגויסת להסביר לך שאת לא מספיק יפה, ולכן את צריכה מייק־אפ או קונסילר, או בוטוקס או מחטב, ונגמר בחשש שאת לא מספיקה באופן כללי". 40% מהגברים חושבים שהם יפים, לדברי הדמות הזו (מב"מ בתגובה מנסה לחשב לעצמה את אחוז הגברים היפים שהיא מכירה, ופוסקת שאין מצב שהוא אפילו נושק ל־40), ולעומתם רק 2% מהנשים חושבות שהן יפות.

גם מב"מ, שנישואיה קורסים במהלך העלילה, מתחילה להרגיש יפה רק בעקבות רומן עם גבר חדש. היא נדהמת לגלות עד כמה קשה למצוא מבוגר אחד אחראי באמת בנוף הצבאי, ומדמיינת את המפקדים המסוקסים בונים חלליות מלגו או מרכיבים פאזלים על השטיח, כמו הילדים שלה, במקום להכיר בכך שניהול הוא למעשה המקצוע האמיתי שלהם. "כשאנשים קטנים מטילים צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת", מעיר מישהו בעצב, ונדמה שהאובך הפיזי שמלווה כמה מהאירועים הוא גם מטאפורה לסביבה כולה.

"לא פשוט לקחת חלק בהובלת שינוי", נוקטת מב"מ בלשון ההמעטה של המילניום (היא קוראת לרצון שלה להוביל שינוי "דגדוג", אבל בפועל בוערת בה מדורה שאי אפשר לכבות. עד שאפשר), ומוסיפה בהקשר אחר, "עכשיו צריך להיערך; הייאוש יהיה זמין גם אחר כך". אמרה ולא ידעה מה אמרה.

היחידה היוקרתית מתוארת כספארי שלם. יש בו זאבים, דרקונים וינשופים. "אין עז שהוא לא סיפח פנימה", מעידה מישהי על אחד המפקדים, "וכבר פגשתי אי אלו רועי עיזים בחיי". מב"מ עצמה, שרוקדת "ריקוד קיפודים פונקציונלי" עם מי שיהיה בעלה־לשעבר, מבינה כי "אין לי ברירה אלא להתרחב לדרגת תנינה במטה היחידה. אומנם תנינה ללא משאבים, אבל עם רעמה של אריה במקום שיניים". ו"מהנדסות מסוג WORKING MUM הוכיחו את עצמן כחיה היעילה ביותר בטבע". "יש טעם לעשות פה דברים בזמן?", תוהה מב"מ, המוכיחה בשער שמתריעה למשל על "תחקיר נכה". "פרקטי יותר רק לדחות ולדחות, אולי הפריץ ימות, אולי הכלב". ופה, כנראה, כלומר גם פה, קבור הכלב. "אנחנו פועלים כמו חברת ייעוץ פנימית", היא מסבירה במקום אחר, "מגלים צוואר בקבוק, פותחים אותו ועוברים לזה שאחריו. אנחנו שרברבים, פותחי סתימות". אפשר רק לדמיין מה קורה לביוב שאלף שרברבים לא מצליחים לתקן אותו.

ברוח ההווי היחידתי ההומוריסטי, שבו משובצות דמויות שנקראות בין היתר דמבו ודה נירו, ושמישהו בו יכול לומר בטבעיות, "זה לא מתקמפל עם הלוז של התוכנית עבודה", נדמה לפעמים שהאויב האמיתי הוא בכלל הפחמימות. "אני בשל להיפרד מבורקס", מצהיר אחד הגיבורים. אבל צחוק בצד, בסופו של דבר, כאמור, מדובר בטרגדיה. מב"מ חותרת למצוינות סובייטית, או לכל הפחות לכבוד שהיפנים רוחשים לדיוק, אבל במקום זאת היא מוכתרת אוטומטית כ"מלכת הקרח", וכל מי - ומה - שיכול לשים לה רגל בעודה "מגדירה סרגלים" ומנסה למצב את פועלה כ"שרשרת קריטית", עושה זאת בהתלהבות יתרה. ההפסד - ו"אחת והיחידה" מבהיר זאת ללא עוררין - הוא של כולנו. ואנחנו משלמים ועוד נשלם עליו ביוקר.