בכל שנה הגענו ליום הולדת של אימא בכיף, חתיכת אירוע הרמנו לה. מה שמגיע, מגיע. תמיד זה מתחלק אצלה לשניים: החלק הכבד והחלק הטעים. בכבד יש לה את הקטע הזה שהיא עומדת מול כולנו, האחים, ונואמת בפאתוס על זה שהיא בכלל נס מהלך, שאף רופא לא נתן לה צ'אנס, שאפילו לא קיבלה ברכות מרבנים. "למה, מה היה עוזר לך רבנים?", איציק, אחי הבכור, לא היה מתאפק, ועמרם, שקטן ממנו בכמה שנים, שלא היה בשלישייה הקיסרית שפתחה את השער, היה מסמן לו עם האצבע שעוד מילה על רבנים הוא קם והולך. הוא, בכלל קראו לו עומרי כשנולד, זה היה כשההורים עוד גרו בקיבוץ, אבל בשנים האחרונות כל הזמן הוא מתחזק. אסור להגיד מתחזק ליד איציק, הוא קורא לזה מתחלש. בכל מקרה, אימא לא מקשיבה לקריאות הביניים ואף ילד לא יפריע לה ביום ההולדת, בסוף זה היום שלה. אחרי שהיא מסיימת עם מונולוג ה"נס שאני חיה", היא מקריאה שמות של כאלה שבזכותם, ולזכרם, וציוו במותם, ורפי נושך ת'שפתיים. הוא היה שם בכל הימים הקשים לצד אלה שציוו במותם ומשהו ממנו נשאר שם, וככה היה קרוב להיכנס לרשימה הארוכה שאימא מקריאה. כולם שומעים את השמות ונזכרים בסיפורים, וזבולון יורד על יששכר: "חבר אחד בתוך הרשימה אין לך אתה, אה?", ויששכר אומר לו: "תרגיע, אימא פה גם בזכותי. מה היה מחזיק את אימא כל השנים בלעדיי, אה? תשאל אותה מי הזכיר לה מי היא בכלל, בתקופה ההיא שכבר כמעט השתגעה, היא תגיד לך בעצמה 'יששכר', אבל עזוב, איך תבין? אחד כמוך לא יכול להבין".
"אין פה מה להבין", אומר איציק, ואימא רק ממשיכה להקריא ולהקריא. ים של שמות, לכולם היא חייבת, וכבר קשה לראות את הפנים שלה, מתקמטות כשנזכרת.
משנה לשנה היא נעשית יותר רגשנית. כמה קשיים עברה בדרך וכמה מרורים אכלה ואוכלת, וביום הולדת תשע־עשרה כבר היתה בטוחה שזהו, כאן זה נגמר, לעשרים כבר לא תגיע. אבל כמו גדולה הגיעה. "גדולה מדי", לוחשת שולי, "פעם היתה יפה, עכשיו אוכלת יותר מדי, זה רעל כל השומנים האלה, זה לא מכבד אותה", וציון מתרגז: "זאתי, לא טוב לה אימא גדולה. לא טוב לה אימא שמנה. לא טוב לה אימא בכלל". ושולי אומרת לו: "טוב לי אימא טובה. קטנה וטובה. סבבה?" ואימא ממשיכה, כאילו לא שומעת. לא הכול צריך לשמוע, היא כבר יודעת בגילה.
אחרי שאימא מסיימת להקריא, אנחנו עומדים בשקט. אימא אומרת שככה יוצא מאיתנו הכי טוב, כשאנחנו קצת שותקים יחד. ואחר כך סוף־סוף בא החלק הטעים. איציק ורפי, יששכר וזבולון, עמרם וסיוון, שולי ואני, נותנים לאוכל לפייס בינינו. רק אחותי הקטנה שרית לא נוגעת. טבעונית. מתחילים לשיר, להיזכר בקטעים מהילדות. נזכרים בבדיחות של פעם. מצחיק שזה הצחיק אותנו אז, כשהיינו קטנים. שמים מוזיקה טובה, מכל השנים, ובסוף תמיד אומרים לאימא: "יא אללה שלך, מה היינו עושים בלעדייך? איזו משפחה סידרת לנו את".
שולי אומרת שאין לנו אבא. איציק אומר, "מה אכפת לי יש אבא או אין אבא, אם זה לא מדבר כמו אבא, ולא דואג לך כמו אבא, ולא מתקשר איתך כמו אבא, אז יש או אין, זה כבר לא מעניין". עמרם אומר להם: "אז מאיפה באנו אנחנו, תגידו, יש ילדים רק מאימא?". סיוון אומרת שככה יותר טוב, כי אין מריבות בין ההורים. רפי, עוד לא ירד ממנו הפרצוף העצוב מהחלק הכבד, מתעקש שאבא דואג לנו כל השנים מאחורי הקלעים, ואם לא הוא, אימא אף פעם לא היתה חוזרת לעצמה. "ואל תתפלאו אם תגלו שהוא זה ששלח מימון לכל המסיבה".
"נראה לך אבא היה מממן תרנגולות בשביל לחגוג לאימא?", לשרית זה לא נראה, ואת איציק התרנגולות לא מעניינות, זו אימא שמעניינת אותו והוא מטיח בעמרם: "אתה צריך לשחרר מאבא. כל היום מבזבז את הזמן בלחפש מי מכיר, מי פגש, מי ראה. רק מי ששיחרר מאבא דאג פה באמת לאימא. מרוב דיבורים על אבא כמעט לא עזרת לאימא כשהיתה צריכה. כשהתקנו סורגים בבית — היית עסוק, כותב מכתבים לאבא, כאילו אבא ישמור עליה מהגנבים. כשהיה צריך לשים כאן כסף על שיפוץ, נעלמת, כאילו אבא יזרוק לה כסף מהשמים. רק אבא ואבא ואבא ולאימא לא נשאר". ועמרם יצא עליו: "מי ששוכח אבא ישכח גם את אימא. תזכור את זה טוב".
סיוון הצטנפה בפינה, ככה היא תמיד כשעולות כאן הלהבות, וזה הדבר היחיד שמצליח לאחד בין עמרם לאיציק: "אולי תגידי משהו?", הם אומרים לה, "הכי קל להיות מהאו"ם", ולא עוזר לה שהיא אומרת: "אני לא מטעם האו"ם, תראו מה נהיה מהמשפחה שלנו, אני מטעם ה'ביחד'". איציק מחקה אותה בטון מלגלג: "אני מטעם 'הביחד'". אבל לפני שכל ה"ביחד" ייגמר על האש, אימא מוציאה מתוקים ושתייה חמה. ככה זה אצלנו בכל שנה, עקיצות, ויכוחים, ירידות, ולאימא זה עולה בבריאות, אבל מה? יש תמונה משפחתית בסוף. אחים או לא?
התרעות פיקוד העורף