יש סופרים שיודעים לכתוב היסטוריה, ויש סופרים שיודעים להחזיר אותה לחיים. ישי שריד שייך לסוג השני. גם ב"חנוך הרופא מכורזים" (הוצאת עם עובד) הוא עושה את מה שהוא כבר יודע לעשות היטב: לקחת תקופה רחוקה מאוד, במקרה הזה ימי בית המקדש השני, ולגרום לה להרגיש קרובה, חיה ומוחשית עד כדי כך שכמעט אפשר להריח את האבק בדרכים, את העשן מהמדורות ואת עשבי המרפא של חנוך.
חנוך, רופא מן הגליל, חי בכורזים עם אמו יהודית ושני ילדיו, שולמית ומתיא. אשתו הלכה לעולמה, והמשפחה הקטנה הזאת, שסביבה נבנה הספר כולו, היא לבו האמיתי. יהודית היא הרבה יותר מאם מבוגרת שעוזרת בגידול הנכדים. היא עמוד התווך של הבית, אישה מפוכחת, חזקה, שיודעת להחזיק את כולם יחד. מתיא, הבן הצעיר, עיוור, אבל דווקא דרך עיוורונו הוא רואה דברים שאחרים מפספסים. ושולמית, הבת הבכורה, היא אולי הדמות היפה והמרשימה ביותר בספר.
שריד מעניק לשולמית מקום יוצא דופן. בעולם שבו נשים נחשבו לרכוש, בעולם שבו עתידן הוכרע על ידי אבות, אחים ובעלים, הוא מצליח לכתוב נערה שיש לה קול, תבונה, רצונות ועצמאות. הוא אינו הופך אותה לדמות מודרנית שהושתלה בכוח בתוך ההיסטוריה, אלא מראה שגם בתקופות שבהן לנשים כמעט לא היה מקום, היו נשים שסירבו להיות רק קישוט או רכוש. יש משהו יפה מאוד באופן שבו הוא מפרגן לה, נותן לה לחשוב, לפעול ולהתבלט בלי להפוך אותה לסיסמה.
אחד הדברים החזקים בספר הוא האופן שבו שריד מתאר את מעמדו של הרופא בעולם קדום. חנוך מטפל, מרפא, רוקח, יוצא להציל חיים, אבל המטופלים שלו לא תמיד יודעים להעריך אותו. הם רוצים את עזרתו, אך מתקשים להאמין באמת בכוחו. מבחינתם, הריפוי מגיע מאלוהים, לא מן האדם. אם החולה מבריא, התהילה שייכת לשמים. אם הוא מת, האשמה נופלת על הרופא. יש משהו מאוד עכשווי במתח הזה בין מדע לאמונה, בין איש מקצוע שמקדיש את חייו לאחרים לבין הציבור שממשיך לחפש ניסים.
ובתוך כל זה מופיע גם ישוע בן יוסף הנגר. לא ישו של הכנסייה, אלא אדם צעיר, כריזמטי, מסקרן, כזה שכבר מתחיל להאמין שיש לו ייעוד גדול יותר. שריד לא הופך אותו לדמות קדושה אלא לאדם עם שאיפות משיחיות, עם כוח משיכה ועם יכולת לסחוף אחריו אנשים. דווקא בגלל שהוא כותב אותו כאדם ולא כסמל, הדמות שלו נעשית מעניינת יותר.
"חנוך הרופא מכורזים" הוא ספר שיש בו משפחה, כאב, אמונה, פוליטיקה, רפואה ואפילו שאלה אחת גדולה שנשארת תלויה באוויר הרבה אחרי הסוף: במי אנחנו בוחרים להאמין, במי שמרפא אותנו או במי שמבטיח לנו גאולה.
התרעות פיקוד העורף