"מעבר לאנקדוטה הזו, השם של הספר משרת את הרעיון המרכזי של הספר, שהוא גם אחד מהרעיונות והמהלכים המכוננים בחיים שלי, ובמיוחד בתהליך ההתבגרות שעברתי. מאז ילדותי, בגלל רגישות מאוד חריפה שיש לי, חיפשתי תמיד את הדברים השלמים, היפים, גם אצל נשים ובכל דבר. עם הזמן וכשהתבגרתי למדתי לאהוב ולהבין דווקא את מה שלא מושלם, גם את הפגום, כמוני וכמו כולנו, כל מה שאנושי ופגום באופן מסוים ושאינו שלם. זה משחרר אותי לחשוב כך, ומוריד מעלי מעמסה גדולה," הוא מסביר.
הספר, מסביר גריילסאמר, עוסק בבדידות עמוקה וקשוחה. "בדידות שיש בה חיפוש אחר אהובה, שאינו מתגשם". הספר נודד בין אירועי ה-7 באוקטובר, לצד אירועי ההפיכה המשטרית. השירים מאופיינים בבדידות מהולה בהלם עמוק מכל מה שקורה סביב, עם התכנסות וכאב," מסביר המשורר ומדגים עם הפואמה 'אני נלחם עבורך', שיש בה נהייה אחרי תיקון, לחימה למען הדמוקרטיה שהיא כמעט דתית. בהמשך מגיע שער שמוקדש ל"ציפור אי-השלמות", שעיקרו חזרה למקום הבודד והאישי. בשער הבא מופיעה האהובה של הדובר, אישה שיש בה משהו פלאי, היא דומה לנימפה או לאיזשהו כוח על-טבעי, כוח מיתולוגי. ויש גם יבשת שחורה שהדובר מגלה במסע שלו. בסוף, בשער האחרון קיימת חזרה לעבר מקום אפל אפוף בחרדה מהעתיד לבוא, וגם תקווה מסוימת שהאביב יגיע.
הוא החל לכתוב בילדותו. "אני זוכר את עצמי כילד רושם בפנקס מילים שהסתובבו לי בראש, שהייתי חייב להניח אותן איפשהו, אבל רק כשהייתי בן 14–15 נעשיתי מודע לכך שאני משורר," הוא משחזר.
"כשאישיות כמו גורי אמר לי שאני משורר, משהו חילחל אליי, הבנתי שזה הייעוד שלי. זה לא אומר שתמיד הייתי שלם עם הייעוד הזה. להיפך. לא פעם ניסיתי לברוח ממנו, או שרציתי להיות דברים אחרים, אבל בסופו של דבר, ברמה הכי עמוקה, לאו דווקא הרצונית, ברור לי שזה מי שאני".
איתמר גריילסאמר נולד ב-1995 בירושלים להורים שעלו לארץ בשנות ה-70. האב עלה מפריז, צרפת, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן עד פרישתו. סבו של איתמר היה נשיא הקהילה הרפורמית הצרפתית; במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא הצרפתי ואף נשבה על ידי הגרמנים. בין יתר כתביו פרסם ביוגרפיה של המדינאי ליאון בלום ועוד. האם, מרים, עלתה מבריסל. בת להורים סוחרי עתיקות שהסתתרו במלחמת העולם השנייה בבלגיה. היא היסטוריונית של ימי הביניים והרנסנס.
איתמר הוא החמישי מבין חמישה אחים בנים. אחיו הבכור דוד, פסנתרן ומנצח מוכר בעולם ומנצח על תזמורת קאמרית קלאסית בז'נבה, בה הוא מתגורר. מיכאל, האח הבכור השני, זמר, כנר ומורה. התפרסם בישראל עם שירים שכתב. אלישע, האח האמצעי, רופא המתמחה בפסיכיאטריה לילדים בשוויץ, והאח בנימין נגן צ'מבלו ומורה לעברית המתגורר באנסי שבצרפת.
איתמר למד בבתי ספר ממלכתיים-דתיים בירושלים. לדבריו הוא לא הסתדר במסגרות הלימודיות אבל פרח בעולם המשחק והתיאטרון; השתתף בסרטיו של מיכאל אחיו בזמן שלמד קולנוע. הוא הצטרף לחוגי דרמה ובהמשך גם למכינת הנוער של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתל אביב.
איתמר מספר כי במסגרות החינוך הרגילות ספג אלימות, נידוי וחרם מהתלמידים האחרים, ולתקופות היה מנודה ומורחק. כשהיה בגיל ההתבגרות יצא בשאלה ועבר ללמוד בבית הספר לאמנויות בירושלים.
לפני עשור עזב את ירושלים לטובת מגורים בתל אביב, וכיום הוא מתגורר בשכונת שפירא שבדרום תל אביב. "אני אוהב את שפירא, שכונה מאוד מגוונת, עם אנשים מכל הסוגים והצורות, ועם לא מעט אמנים צעירים. ירושלים עד היום קשה לי; הרבה מהדברים השליליים שעברו עליי בילדות ובנערות מבחינה נפשית מקושרים מבחינתי לעיר הזו, שאני עדיין פוקד מדי שבוע".
"שיננתי סונטות שלו ומונולוגים ממחזותיו בעל פה בשפה האליזבתנית המקורית", המשיך. "למדתי בעל פה שירים של בודלר בצרפתית, של פול ורלן ומשוררים מקוללים אחרים בשפת המקור. קראתי את כל 'עלובי החיים' של ויקטור הוגו בצרפתית, והתחלתי להכיר את הספרות העברית המודרנית עם 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, ספריו של מאיר שלו, הסיפורים של א.ב. יהושע. אהבתי מאוד את שטפן צווייג שקראתי בצרפתית. את 'הזר' מאת קאמי, את 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר. גיליתי את הספר כנער, ובמיוחד אהבתי את הספרות האמריקאית שאני מעריך מאוד עד היום".
סיפור חייו כפי שהוא מספר בפורטרט עשיר ומלא בפרטים ייחודיים - על המשפחה בה גדל עם הורים שהם אנשי רוח, אחיו המוסיקאים, הקוסמופוליטיות של הבית, השפות השונות ששמע בילדותו שהשפיעו על זהותו. "אין ספק שלחיות כבן זקונים, האחרון מבין חמישה אחים, עיצב את החיים שלי לטוב ולרע ובאופן עוצמתי ביותר. הייתי צריך לפלס לעצמי דרך במרפקים, להגיד לא פעם למשפחה שאני לא האח האחרון אלא אדם עצמאי, בוגר, נפרד. גם פה הייתה דואליות: איך להיות חלק ממשפחה - ועוד משפחה כל כך עוצמתית ועשירה בתרבות ובייחודיות - ומצד שני איך לגלות את הזהות העצמית שלי. זה מאוד חשוב לי כאמן וכותב, וזה אולי אחד מהמתחים הגדולים שאני רוצה לייצג בכתיבה שלי ובכלל".
על אף ששפת אמו היא צרפתית, כל שיריו כתובים בעברית. "אמנם צרפתית היא השפה שגדלתי לתוכה, בה אני מדבר עם הוריי ועם ארבעת אחיי. זו השפה האישית, הפשוטה והראשונית ביותר שלי. מצד שני, גדלתי גם לעברית - בבית הספר, בתפילה, בחיים הבוגרים. קראתי את הספרים שאהבתי מאז ומעולם בעברית, וזו השפה שאני שולט בה באופן העמוק ביותר. זו השפה שבה אני גם כותב, למרות שכבר התנסיתי בכתיבת שירה בצרפתית בעבר. אבל רק בעברית יש לי הרגשה של שליטה בשפה".
כששואלים את המשורר איתמר גריילסאמר מי הכותבים שהשפיעו עליו, הוא מציין רשימה ארוכה של יוצרים מחו"ל, בהם: סטפן מלארמה, שארל בודלר, פול ורלן, וגם גיום אפולינר, וסוריאליסטים כמו פול אלואר ולואי אראגון. גם שירה צרפתית מהרנסנס לא נפקדה מרשימת הקריאה שלו: ז'ואקים דו בלה, פרנסואה וייון. כמו כן הוא מושפע מהשנסוניירים: ברסנס, פרה, בראל. ואוהב מאוד ספרות אמריקאית כמו בוקובסקי, וולט וויטמן שהשפיע עליו במיוחד.
התרעות פיקוד העורף