"השמש לא מעניינת אותי": כשהילדים עושים בושות לאמא | ירון פריד

בנים (ובנות) אכלו בוסר, ושיני אמהות תקהינה. זוהי נקודת הזינוק של "השמש לא מעניינת אותי", רומן היברידי ממכר, שמורכב משלוש נובלות המשתרגות זו בזו. "הכדורים שורקים מסביב", מכריז מוטו הפתיחה; בשתי הנובלות הראשונות, שתי נשים מביאות מונולוגים מסמררים במסגרת קבוצת תמיכה לא שגרתית לאמהות שילדיהן מעדו איכשהו והסתבכו עם החוק, "אבל אין להם נשמה עבריינית" (או זה לפחות מה שהאמהות רוצות לספר לעצמן).

גם ללא נשמה עבריינית, הצאצאים הלכו על וואחד בוסר קרימינלי, מניהול רשת בתי בושת וסִרסור בחשבוניות פיקטיביות, ועד מכירת אפודי מגן פגומים לצה"ל ("חיילים קדושים מצאו את מותם בגללו") - ביג נו נו מבחינת המשתתפות, שמהדהד את מכירת מנועי המטוסים הפגומים במחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר, ומציף את היררכיית הפשעים (והייסורים) במועדון שמלכתחילה שום חברה לא הייתה מעוניינת להתקבל אליו.

אף אחת מהמשתתפות לא הייתה רוצה להתחלף עם אמו של מוכר האפודים, אבל אז מופיעה "הסמן הקיצוני" שלהן - אם שבנה רצח את מי שיועדה להינשא לו, שבמקרה הייתה גם בתה של חברתה הטובה ביותר. בקרב האמהות שחייהן הפכו לסיוט מתגלגל, זה כמובן הנורא בסיוטים. אם הרוצח, אגב, היא שתרמה לספר את שמו המוחץ. כשמנסים לעודד אותה עם סיסמאות מעדת "מחר תזרח השמש, למרות הכל", היא מודיעה נחרצות: "אני ממש מבקשת לא להתחיל איתי עכשיו את כל הדיבורים על השמש. השמש לא מעניינת אותי!".

קבוצת התמיכה, שאותה הקימה המספרת של הנובלה השנייה, נקראת (כשם הנובלה), "אלמלא", בכפל משמעות. "אלמלא קרה כך וכך, מה שקרה לא היה קורה (...) והמשמעות הנוספת של השם היא שאפשר לקרוא אותו כאילו איחדנו את המילים 'אל' ו'מלא', שזו ההתחלה של אל מלא רחמים, ומי כמונו יודעות עד כמה אנחנו זקוקות לקצת חמלה אלוהית".

שיהיה להן בהצלחה עם זה. מחמלה אלוהית - ומאלוהים עצמו - הן יכולות לשכוח, אבל גם סתם חמלה אנושית וסולידריות בסיסית יתגלו כמצרכים נדירים מדי בפורום המדמם הזה, שאמור להיות חוף מבטחים של חוסר שיפוטיות, ובכל זאת מאפשר גם לאלו שגרות בבתי זכוכית ליידות אבנים זו בזו.

אבל מה הם החיים עצמם אם לא רצף של תאונות ותקלות, בחירות גרועות ואסונות אחרים. אם תרצו, החיים הם מחלה חשוכת מרפא, ולכן זה יותר מאירוני שבנובלה הראשונה, "טוויסט", מככבת חברת תרופות בשם "מרפא". אירוניה היא בכלל נשק שטבת קלגסבלד מפליאה להשתמש בו, בעודה מנתחת מושגים מפתים כמו בגידה, נקמה, בושה, גורל, שמחה לאיד ומשפטי שדה תקשורתיים/ציבוריים.

ההישג שלה אינו מבוטל: זה כמו לבלוע בנשימה עצורה מדור רכילות מורחב ועסיסי במיוחד של "העולם הזה" (זוכרים?), אבל עם עומק ספרותי וחריפות פסיכולוגית שמרוממים את חדוות המציצנות הסנסציונית - הקדמונית והאנושית מכל - בכל מה שמתרחש מתחת לגגות של אחרים, ומעודדים חשבון נפש אמיתי. אם האנשים הקרובים לנו ביותר הם לא מי שחשבנו שהם, מה זה אומר עלינו?

ובמקרה שלה, כאמור, הוא בהחלט בא. עדן היא ספקטקל מהלך, מופע אורקולי מתמשך ומפגן זיקוקין דינור מפואר של 24 שעות ביממה, שלא יודע, לא מסוגל ולא ממש רוצה לכבות את עצמו. האישה הגדולה מן החלומות היא גדולה מהחיים, ושום פרט שולי כמו תעודת פטירה לא יצליח לעצור אותה. כעת היא באה חשבון עם בתה היחידה, שנולדה כתוצאה מסטוץ עם "הגבר היחיד בעולם שאני רציתי אותו והוא לא רצה אותי", ושגדלה אצל סבתה, כלומר אמה של עדן, בזמן שהזמרת שברה קופות, ניתצה לבבות והתמסרה בכל מאודה לקריירה שלה, עד שנשרפה (אולי) באש תהילתה.

עדן הייתה אם יותר נפקדת מנוכחת, אבל אפילו היא מופתעת מהמהלך המכוער של בתה, יפהפייה פסיכופתית שיזמה סרט תיעודי שמכפיש ומעוות את זכרה של עדן. כל דגדוגי העונג של הספר מתפוצצים בבכחנליה דקדנטית של פולחן אישיות קורע מצחוק ועם זאת שורט לב, באדיבות המנוחה מלאת החיים, שנעה בין חוסר מודעות עצמית מוחלט וכנות צורבת.

הדמות הזאת היא יצירת מופת של פיוט וקרינג', ומעוררת תחושה שמרלן דיטריך שרה לנו שיר ערש, הרס וארס עם נגיעות של בט מידלר בשיאה. מהבמה של אולימפיה בפריז ישירות אלינו לסלון. אם "השמש לא מעניינת אותי" מתעסק, בסופו של דבר, בצער גידול הורים וצער גידול ילדים, נכדים ונינים - אין כמו מאדאם עדן, חשמלית ושמה תשוקה שכמוה, כדי להמתיק את היגון ולעשות ממנו פינה קולדה מסחררת חושים.