עבורי, בין המסדרונות, ספר הביכורים של ליז איזקסון משל, איננו ספר ביכורים. במהלך הקריאה חשתי שאני נע בעלילה שיצרה סופרת מאוד בשלה, בוגרת, מנוסה, כאילו זהו ספרה השלישי לפחות.
כל חלקי הפסיפס המרכיבים לבסוף עלילה פרוזאית ריאליסטית מוצלחת, היו בספר הזה. הם נכחו בו באופן מדויק וחף לחלוטין מהטעויות שלעיתים קרובות מדי אני מוצא בספר ראשון של סופר/ת, כעודפי טקסט המאטים קצב, דימויים רבים מדי ולעיתים מסורבלים, רמזים מטרימים קלושים או לא קיימים כשצריך אותם, ובעיקר אי שימוש יעיל בכלי הכתיבתי החשוב מאוד של ׳הראה, אל תספר׳.
הערכתי את האופן בו נתנה לי הסופרת להבין בעצמי (דרך דיאלוג שנון ולא טרחני, תיאור חושי או פעולה מעניינת למשל), את הלכי רוח של הדמויות, מבלי לספר לי יותר מידי.
הדגמה מהטקסט: ״לקחתי את אחת החתיכות והכנסתי לפה. הטעם היה נהדר. הגבינה הלבנה היתה חמצמצה והתערבבה עם ריבת התות והכל ביחד קיבל טעם אלוהי. הרגשתי שלא אכלתי שנים… מיהרתי לאסוף עוד חתיכה ולתבל אותה בריבת תות, אבל שנייה לפני נגעתי בבטן, לוודא שהיא עדיין בסדר״, עמ׳ 76.
״הייתי נכנסת לחדר שלו וקורעת קרע קטן בפוסטר של בריטני ספירס, שהיה תלוי מעל מיטתו. או נכנסת לשירותים וטובלת את מברשת השיניים שלו באסלה, ומחזירה אותה למקום. פעם אחת אפילו פיזרתי סוכר מתחת לסדין שלו ובאמת הופיעו נמלים במיטה שלו. איזו תחושה של צדק היתה מתפשטת בי… הוא פגע בי, אז אני אפגע בו חזרה״, עמ׳ 131.
חשתי שהסופרת סומכת עלי ועל תבונתי כקורא, ואף רוצה לאתגר אותי, שאנסה להבין לבד רק מהמראה שהראתה לי, ומבלי שתאכיל אותי בכפית עמוסת מילים, מה קורה בנבכי הנשמה של הגיבורה ושל הדמויות המקיפות אותה.
הדגמה מהטקסט: ״היא התיישבה בחזרה והניחה קופסה של אופטלגין מולי. מבטה החד לא ירד ממני. את מבינה שיכולת להישאר זרוקה שם בכביש?! אלוהים יודע איפה! את מבינה שיכלו לאנוס אותך, לרצוח אותך, אלוהים יודע מה?! את בכלל חושבת עם הראש שלך?״, עמ׳ 77.
״הידיים שלו נעות בתובענות על הגוף שלי. הלשון מצטרפת אליהן. הריגוש שבמגע שלו אמיתי, הריגוש שבידיעה שהוא רוצה אותי כל כך, שהקרבה שלי משגעת אותו״, עמ׳ 115.
אהבתי איך ברמיזות קטנות וחכמות, יכולתי להרגיש, ממש להרגיש, את אשר עוברת נפש הגיבורה, אלי או אלינה. הדגמה מהטקסט: ״הכעס גאה בתוכי. הרגשתי את הטעם המתכתי שלו בפה. כבר לא הצלחתי להחזיק אותו קשור ברצועה. רציתי לצרוח. חזק. שכולם פה ישמעו״, עמ׳ 137.
״אני נעצרת על מגנט מטושטש שמדביק את מערכת השעות למקרר. אני מתקרבת עוד קצת כדי להיות בטוחה במה שאני רואה. נשימתי מואצת. גופי נלחם בשאריות האלכוהול בדמי. לא יכול להיות״, עמ׳ 186.
עשור חולף בין מסע התבגרותה ובמידה רבה מסע הישרדותה של אלי, אלינה, בת למשפחת עולים מברית המועצות בפנימיה בירושלים, לבין חייה כאשה צעירה, מאורסת, חוקרת מוח בתואר שני. העלילה בנויה ממעין דיאלוג, בין דמותה של הגיבורה וחוויות חייה בפנימיה בירושלים לבין חייה בכאן ובעכשיו בתל אביב.
הדיאלוג הזה בוחן, מגלה וחושף כמה וכמה שכבות מסקרנות כגון: כיצד קשורים התנסויות הנערה המתבגרת בחיי האישה הצעירה? כיצד קולות מהעבר, ואף שריטות העבר, מכתיבים החלטות והתמודדויות עם דילמות החיים כיום? כיצד סביבה, נופים, ריחות, שפות ומראות שראינו אז לפני שנים, מפעילים בנו היום זרזים ומעוררים אותנו להתנהגויות בשלל מצבים? כיצד דמויות שלכאורה היו וחלפו מחיינו, יכולים בהפתעה לשוב אלינו שנים אחרי ולטלטל עד היסוד את שיגרת קיומנו?
לכאורה, כל פרק עומד בפני עצמו ומביא אלינו את עומק לבטיה, התנסויותיה, סערות נפשה, והתמודדויותיה של הגיבורה עם קשת של אתגרי החיים. האתגרים בהם בוחרת הסופרת לגעת באופן ובסגנון כתיבה ריאליסטי מובהק, באים מעולמות תוכן כאהבה, קנאה, תחושות שייכות או היעדר שייכות, כמיהה, התבגרות, בדידות ועוד.
אך הסופרת, בכישרון רב, בנתה מבנה שלעיתים הרגיש לי כדואט מוסיקלי בין האז לעכשיו, ובכך יצרה מצב נפלא בו כל פרק מבצע התכתבות מעמיקה, מרתקת ובעיקר אמינה זה עם זה. כל זה מקדם עלילה קצבית ביותר.
בחירה במבנה שכזה היא אתגר ענק לכותב. קל מאוד להיכנס למבניות כזו, ולסבול אחר כך מסדקים רבים העלולים להקריס עלילה אל תוך עצמה. אילו בספר הזה נוצר מבנה מבריק, שהוליד רומן סוחף, מסקרן יותר ויותר מפרק לפרק, עם ציפייה לשיא ולהתרה. זהו רומן ריאליסטי שאינו מנסה לייפות או לקשט את האופן בו מונחים על ׳שולחן העלילה׳ מוטיבים שחלקם מורכבים מאוד וקשים לעיכול. הרומן הזה הוא דוגמא ומופת לכתיבה עברית ריאליסטית משובחת מאוד.
ולסיכום, אסיים במשפט בו פתחתי: ספר ביכורים שאינו ספר ביכורים, אם זוהי רמת יצירתה הפרוזאית הראשונה של ליז איזקסון משל, הרי שללא ספק הועשרנו בקול ספרותי חדש, מבטיח ונפלא. מבקש לציין את העטיפה היפה, המסקרנת והמיוחדת של הספר, בעיצוב אביב ליכטר, ואיור עדי גרשון.
התרעות פיקוד העורף