"יום השישי": רומן ביכורים נועז, חריג - ולעיתים גם פרוע | מאיה גז

יש ספרים שנכתבים מתוך מרחק היסטורי, אחרי שהאבק שוקע, אחרי שהזיכרון מתעצב לכדי נרטיב לאומי ברור. ויש ספרים שנכתבים כמעט מתוך האש עצמה, כשהמציאות עדיין מדממת, כאשר הטראומה טרם הפכה להיסטוריה. "יום השישי" של אריאל שנבל, נמצא בתווך של שני הזמנים הללו. זהו רומן ביכורים נועז, חריג ולעיתים גם פרוע במכוון, המנסה לעשות דבר שרבים פחדו אפילו לחשוב עליו בקול רם: לא לשאול רק מה קרה ב־7 באוקטובר, אלא מה היה קורה אילו לא קרה?

כבר מן העמודים הראשונים ברור ששנבל אינו כותב רומן ריאליסטי במובן המקובל. אמנם יש כאן אלמנת צה"ל מפתח תקווה, יש מלחמה, שכול, יש שוטרים, רבש"צים, פוליטיקאים ותחנות מוכרות מאוד מן המציאות הישראלית של אוקטובר 2023, אך "יום השישי" שייך למעשה למסורת אחרת, נדירה יחסית בספרות העברית: ספרות ספקולטיבית. לא מדע בדיוני עתידני במובן האמריקאי המוכר, אלא ניסיון עברי, יהודי כמעט, להשתמש בפנטזיה ובתיאוריות של עולמות מקבילים כדי להתמודד עם טראומה לאומית.

הגיבורה נטולת השם של הרומן, אלמנתו של לביא שנהרג בצפון הרצועה ימים אחדים אחרי פרוץ המלחמה, מגלה כי ביכולתה לחזור פעם אחת בלבד ליום שישי, 6 באוקטובר 2023, באמצעות לחש קבלי עתיק שעבר בירושה במשפחתה. זוהי נקודת המוצא של הספר, אך גם הרגע שבו שנבל למעשה מניח בפני הקורא את השאלה הגדולה באמת: האם יש דרך להציל אומה מעצמה, לא רק מטבח, אלא מן ההיסטוריה שלה?

האישה הזאת אינה גיבורת-על הוליוודית. להפך. ככל שהיא מנסה להתריע, כך היא נתקלת בחומה ישראלית בצורה ומוכרת של חשדנות, בירוקרטיה, זלזול, אלימות וגבריות כוחנית. כשהיא נוסעת לשדרות, כמעט עוצרים אותה. בבארי אין מי שיקשיב לה. שר בממשלה מקשיב לה סופסוף ונדמה כמושיע, ואז מנצל אותה מינית. ובעיצומו של המסע שלה לעצור את הזמן ולבטל את המתקפה המקורית, חייה וטרדותיה הקטנות באות לידי ביטוי. ודווקא כאן טמון אחד ההישגים המעניינים של הספר: בתוך מנגנון עלילתי כמעט מטורף של מסעות בזמן, ממדים מקבילים וקמעות קבליים, שנבל לא מוותר על הפרטים הקטנים והמביכים של חיי הנפש.

אבל "יום השישי" אינו מסתפק בפנטזיית "לו רק היו מקשיבים". ככל שהרומן מתקדם, הוא הופך לניסוי מחשבתי אפל בהרבה. מניעת הטבח אינה מובילה לגאולה, אלא רק מסיטה את האסון למסלול אחר, נורא יותר של קריסה כוללת של מדינת ישראל ומחיקתה: מפגינים למען הדמוקרטיה נורים למוות, ישראל נרמסת במתקפה אזורית משולבת, יהודים בורחים לארצות הברית. בשנת 2048 כבר קיימת "ניו איזראל" בהרי הרוקי, מעין מדינת מקלט יהודית שנבנתה מתוך חורבות האסון הישראלי, לצד "ניו ג'ודאה" החרדית באיווה. זה כבר אינו רק רומן על 7 באוקטובר, אלא רומן על שאלת קיום העם היהודי כולו.

במובן הזה, שנבל ממשיך מסורת יהודית עתיקה של מחשבה אפוקליפטית. לא במקרה הוא שוזר לתוך העלילה רעיונות של הרמח"ל והיעב"ץ, תיאוריות קבליות על עולמות מקבילים ושוטטות בין ממדים. בניגוד לספרות המדע הבדיוני המערבית, שבה מסע בזמן הוא בדרך כלל טכנולוגי, אצל שנבל הזמן עצמו הוא כמעט ישות מיסטית. ההיסטוריה אינה ליניארית אלא מבוך רוחני. כל החלטה יוצרת הסתעפות חדשה, בסגנון אפקט הפרפר. כל מניעה של אסון מולידה אסון אחר. זוהי תפיסה קבלית כמעט במהותה, של עולם שאינו יציב לעולם, של מציאות הנמצאת תמיד על סף שבירה.

הסגנון של שנבל כולל משפטים קצרים ותנועה מהירה ונדמה שהדחיפות הזאת היא חלק מן האפקט של שילוב בין צורה לתוכן. "יום השישי" נקרא כמו אדם שמנסה להספיק לספר הכול לפני שהמתקפה הבאה מתחילה. יש בו חדוות המצאה אמיתית, כמעט כאוס, ובעיקר אומץ נדיר שלא מאפיין ספרי ביכורים.

הספר מעלה שאלה שמעט מאוד יצירות ישראליות העזו לגעת בה ישירות מאז 7 באוקטובר: האם ייתכן שהטבח, נורא ואיום ככל שהיה, מנע אסון גדול עוד יותר? זאת מחשבה כמעט בלתי נסבלת מבחינה מוסרית ורגשית, ושנבל אינו מציע לה תשובה חד משמעית. להיפך. הוא מותיר את הקורא בתוך החרדה. בתוך האפשרות שכל היסטוריה היא למעשה דלת מסתובבת אחת גדולה, שכל אירוע לאומי יכול היה להסתיים אחרת, אבל גם שאולי אין באמת דרך "לתקן" את ההיסטוריה בלי לשלם מחיר במקום אחר.

בסופו של דבר "יום השישי" אינו רק רומן על זמן. הוא רומן על אובדן השליטה, על הרצון האנושי הבלתי אפשרי לתקן את העבר, ועל ישראליות שנעה תמיד בין חזון משיחי לבין חרדת חורבן. זהו ספר שקשה מאוד להישאר אדישים מולו. ובעידן שבו חלק גדול מן הספרות הישראלית עדיין מהסס לגעת ישירות בפצעי 7 באוקטובר, עצם ההצעה של שנבל לדמיין מחדש את ההיסטוריה, לפרק אותה ולהרכיב אותה שוב דרך קבלה, פוליטיקה, טראומה ומדע בדיוני יהודי, הוא מעשה ספרותי מסקרן ונועז מאוד.