יואב רינון, "העלוקות", תשע נשמות, 188 עמ׳
היא מודעת לכך שמחיר הגלידה עצום ומוגזם ("מחיר מופקע, ללא ספק. אך אין ברירה. כשאין ברירה אז אין ברירה"), אבל היא חשה עצמה "מותשת מן החום וממשא שלטון על עם טיפש, כמהה כבר למגע הקור המלטף של גלידת הפיסטוק על הלשון". והמלכה מוסיפה ומפרטת: "הלא רק כסיל הוא זה שמוותר על מנעמי סיגרים ושמפניה!", ומסבירה שמדינות שתסרבנה "להציף אותה בשפע מתנות" שוות כקליפת השום מבחינתה, שהרי איננה בת תמותה, אלא "אלה" לכל דבר.
מספיק להציץ ברשימת הדמויות במחזה כדי לנחש שהיצירה לא תיכנס בקרוב לרשימת לימודי החובה (ליבה או לא ליבה) במערכת החינוך: שר התולעים (שהמלך משתין עליו, פשוטו כמשמעו, וממנה אותו לשר המשפטים בתוספת הציווי: "וזכור: אני הוא המושל, לעד! רק לי ולביתי שלטון נועד!"), כוהן העלוקות, שלושת הפטריותים (מלשון פטריות).
טעם הגלידה המתוק מתחלף עד מהרה בבחילה מרה. בארץ עוץ של רינון אין מנצ'קינים חמודים או מכשפות ירוקות בדרך האבנים הצהובות, אלא חושך גדול על פני תהום, ושיהיה לכולנו בהצלחה עם זה. בסופו של דבר, אנחנו אשמים. "ומה מוזר - מחצית העם כרוכה עדיין אחרי המשפחה! רבים כל כך הוכו בעיוורון, אומה שלמה שועטת במדרון.
עוד רגע ונגיע אל הקץ, ארצנו שדה מוקשים; מיד יהא פיצוץ, ותבערת ענק בכל. ובאשר לשאר - כל איש נחנק מרוב ייאוש ופחד, מקבל את רוע הגזירה ולא קובל, כאילו אין דבר עוד לעשות כשכל חומות הממלכה קורסות". במחזה שמתכתב עם התנ"ך והמיתולוגיה היוונית, וגם עם הסאטירות הפוליטיות של חנוך לוין ועם מחזות מוקדמים שלו כמו "שיץ", שם מחמיאה שפרכצי חובבת הלקרדה והחלווה לבחיר ליבה צ'רכס: "אוהב לתחוב את הלשון לטינופת", ושמאזכר בין היתר, ולעיתים בנשימה אחת, את דנטה, אריסטו ומיקי מאוס, יש גם רפרור לקפקא וסיפורו "הגלגול" - "אבל יום אחד נעורנו, והנה מלכנו נהיה לשרץ משונה! אתמול אדם - ומעכשיו מקק!".
גם הנסיך מופיע במחזה. בנם דל השכל, עתיר השנאה והמסוכן עד אין קץ של שני השליטים הנתעבים. "הבן יקיר לי, אהובי, הן עוץ כולה ממתנת למוצא שפתיך", משוררת לו אמו המלכה. "מי אם לא אתה הופך טינופת לפנינים של נופת, צוף מתוק אשר מציף את כל הממלכה". והנסיך משיב: "תודה, אמי האהובה. היי שלום, מיד תהא ידי במעל, להמציא שפעת מילים של רעל".
ערך הפרובוקציה אינו זר ליואב רינון, שלפני שנים אחדות פרסם את "ארוס ומלנכוליה", מחזה שביקר את תופעת הנפוטיזם באקדמיה, וסיפר על יואב, מרצה לספרות, שמנהל רומן עם תלמיד שלו, ושנים אחרי כן התלמיד נוקם בו. "פחדנות זה לא הקטע שלי", אמר רינון לא מזמן בריאיון ל"כלכליסט", והוסיף ש"העלוקות" "מזמין אלימות" בעולם שכולו הסתה לאלימות, וכי "פחדנות זה לוקסוס עכשיו".
המחזה שכתב הוא קריאה להתנגדות, אחרת כולנו נהפוך לתולעים, שזה לשיטתו התרחיש הגרוע מכולם. קשה להאמין שיימצא התיאטרון שיאזור די אומץ כדי להעלות את המחזה בפורמט האידיאלי שלו, כלומר על במה, עם שחקנים ומול קהל חי. אבל מותר לחלום. ועד אז, חובה לקרוא.
מאיה ערד יסעור, “מחזות", שני כרכים, פרדס ותמונע מחזות
ערד יסעור כותבת על השואה, על טרור, על מלחמה, על מאסר ועל חיי פליטים, בין היתר, ומפרקת את הנושאים לחלקיקים מלאי הומור והמצאה, כפי שאפשר להתרשם בשני הכרכים המכנסים את עבודותיה, שזה מפעל מבורך בפני עצמו. מעטים מדי המחזות בישראל שרואים אור בדפוס - אפשר לשער שפרסומם עוד פחות רווחי מזה של ספרי שירה - והלוואי והמגמה לא תיעצר כאן.
במחזה הבוער "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" היא כותבת בצעד מספר 8: "תתקשרי לאמא שלך לדרוש בשלומה, גם היא אמא. כולם מרוסקים כמו חצץ מבפנים, וכולם צריכים לדעת שהם לא לבד. קחי בחשבון שהיא תגיד לך שצריך לחסל אותם, עד האחרון שבהם, עד שאחרון החטופים חוזר הביתה. את צריכה לזכור: היא כבר לא הומניסטית. היא לא צייתה לשבע ההנחיות הקודמות אבל את בשלב שמונה, את צריכה כבר לדעת להתגונן מפני הלא הומניסטי ולחשוב כל הזמן שגם בצד השני של הגדר יש אמהות".
במחזה "עשר דקות מהבית" (שעלה ב-2015) מבשר יצחק רבין לאישה מן היישוב שעתיד להיוולד לה בן שייחטף ויירצח בידי האויב. הוא רואה את העתיד במחזה של ערד יסעור, ולמעשה רואה שני "עתידים" - אופטימי ופסימי (שבו "המילה 'שלום' מנותקת כל כך מהמציאות עד שמי שמשתמש בה נחשב לתמהוני").
הוא נלחם למען העתיד הראשון, אבל העתיד השני שראה מפחיד אותו. "ראיתי וידעתי שעכשיו אנו עומדים בפני רגע מכריע: איזה משני העתידים מצפה לנו? ומה המחיר?". שאלת השאלות. המחזה "המבקשים לצאת" יעלה בקרוב בבימויו של צבי סהר ובכיכובם של קרן מור ומנשה נוי.
במקביל, כדאי לגלות מחדש את רומן הביכורים המצוין של ערד יסעור, "תארי לי את העיר", שנפל בין הכיסאות בין מו"לים שונים, סבל מבעיות הפצה ולא זכה לחשיפה ולכבוד הראויים לו. תזכורת לכמה מהדברים שכתבנו פה עליו כשראה אור לראשונה: "העלילה מתגלגלת בשצף קצף מהפנט, ומה אין בה? נדמה שיש בה הכל.
דקירות של אימה, עוצמה של הזיה פסיכדלית וחלום בהקיץ ו'זיכרון של משהו שעוד לא קרה', וערגה למשהו אחר, שנמצא ממש כאן או מעבר לים או בשום מקום, והתפרצות של תשוקות אסורות, ותובנות מרחיבות לב כמו למשל בעניין ההורים החירשים ש'לא היו ביניהם ריבים כי כשאין שפה אין מילים קשות, ואם אין מילים גם אין שתיקה', ויש אפילו דרישת שלום מקופרניקוס, 'שגילה כבר מזמן שהשמש במקומה עומדת ושאנחנו הם המסתובבים כקרוסלה סביבה'".
התרעות פיקוד העורף