ביפן, כך נדמה, גם האימה לוחשת. היא אינה מתפרצת בבת אחת אלא מטפטפת לאט, כמעט בנימוס, עד שהיא מתיישבת על העור ומסרבת לעזוב. זה בדיוק סוג האימה שמציע הרומן הקצר "תמונות מוזרות" מאת אוקטסו (הוצאת "אחוזת בית") סופר שאיש כמעט אינו יודע מיהו באמת, אדם שמופיע בציבור במסכה לבנה ושגם הצלחתו המסחררת לא פיזרה את הערפל סביב זהותו. אולי דווקא האנונימיות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהקסם של הספר, מפני שגם הקריאה בו מרגישה כמו כניסה למסדרון אפל שבו מישהו מסתכל עליך מעבר לדלת סגורה למחצה.
לכאורה מדובר בשלושה סיפורים שונים לחלוטין. שני סטודנטים המפתחים אובססיה לבלוג מסתורי, ילד קטן שמצייר ציור מטריד שמעורר חרדה אצל סביבתו, ועיתונאי החוקר רצח ישן הקשור לציור נוף מוזר. אלא שאט אט, כמעט בלי שהקורא מבחין בכך, החוטים מתחילים להיכרך זה בזה. הדמויות חולפות זו ליד זו, זיכרונות משתקפים בעלילה אחרת, והתחושה היא לא של פאזל מתוחכם אלא של חלום רע שחוזר שוב ושוב בצורות שונות.
זהו ספר מתח, אבל הוא אינו דומה למותחנים האמריקאיים הרועשים שהורגלנו אליהם. אין כאן מרדפי מכוניות, אין בלשים כריזמטיים ואין נאומים דרמטיים. במקום זה יש התבוננות. ציור אחרי ציור. קו קטן בפינה. כתם צבע. זווית יד. אוקטסו בונה מתח דרך ניסיון לפענח דימוי חזותי, כמעט כמו חוקר אמנות פלילית. התמונות עצמן אינן רק אילוסטרציה לטקסט אלא לב העלילה, מנגנון החקירה, ולעיתים גם מלכודת לקורא.
מה שמרתק במיוחד הוא האופן שבו היפניות של הספר מצליחה לעבור גם דרך התרגום. אמנם הספר תורגם לעברית מן האנגלית ולא מן היפנית המקורית, אך עדיין נשמר בו אותו טון יפני יבשושי, קצר, כמעט סטקטי. משפטים תכליתיים מאוד, מינימום מילים, אבל בכל שורה מסתתרת כוונה עצומה. כמו בדיבור יפני מסורתי, גם כאן הרגש כמעט אף פעם אינו נאמר במפורש. הוא נרמז בשתיקה, במחווה קטנה, במשהו שלא נאמר. דווקא הקור הזה מייצר תחושת מועקה חזקה יותר.
יש משהו יפני מאוד גם באופן שבו הספר מפחיד. לא אימה של מפלצות אלא אימה קאמרית, אינטימית, קטנה. חרדה שנולדת בתוך בית רגיל, בתוך ציור ילדים, בתוך פוסט תמים בבלוג. אוקטסו מבין היטב שאימה אמיתית אינה חייבת לצעוק. לפעמים די בכך שמשהו קטן נראה לא נכון, כדי שלא נצליח להסיר ממנו את העיניים.
ייתכן שזה גם סוד כוחו של הספר. בעולם רווי דימויים, תמונות מוזרות מצליח להחזיר לדימוי את כוחו הקדום, המסתורי, כמעט המקולל. זהו רומן קצר שנקרא במהירות, אבל נשאר בראש הרבה אחרי העמוד האחרון, כמו ציור שפגשתם במקרה בחדר חשוך ואתם עדיין מנסים להבין מה בדיוק היה בו כל כך לא בסדר.
התרעות פיקוד העורף