הספר פועל בכמה מישורים מרכזיים. המישור הראשון הוא קינה לילדות מתרחקת (עם פיג'מת סטיב אוסטין שזוהר ירש מאחיו הגדול) בירושלים של פעם. ירושלים שבה מירי, "שלאבא שלה הייתה חנות למוצרי יודאיקה ברובע - הייתה מראה את הציצי תמורת קרמבו, והמחילות של הקרדו היו המקום שבו אפשר להתחבא כשמתחיל להחשיך וההורים מחפשים אותך". ציצי תמורת קרמבו - היש תמים מזה? גם בבגרותו, זוהר מונה את שמות השערים של ירושלים ברגעי משבר, כמעין מנטרה. המסע הנוסטלגי מרפרף על פני תחנות כמו אתיופיה (הרחוב), מגרש הרוסים, טליתא קומי (שם אפשר להאזין בין היתר לתקליטים של "דמעות לפחדים", "נערי חנות חיות המחמד" ואפילו "הכותל" של פינק פלויד!), פיצה סבבה ובריכת ירושלים וקפה "אקראי", חומוס רחמו שאי אפשר בלעדיו, ואפילו חצי זיווה עם ביצה ב"נרגילה", למי שזוכר, ויש מי שזוכר. הילדות הזו היא אומנם ירושלמית מאוד (עם גיחות לתל אביב, כולל "הזדנגפות" והליכה לאיבוד ב"מסדרונות של הסנטר"), במיוחד כשאבא שלך הוא ראש העיר, אבל יש בה את העצב המתוק של ההתבגרות באשר היא, ללא שיוך גיאוגרפי, בהשאלה מ"שש־עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "והבדידות חונקת את הצחוק".
הבדידות חונקת את הצחוק גם בשני המישורים האחרים של "גוטפרוינד": הטיפול במושג המשפחה וסיפור האהבה בין יפתח וזוהר. אולמרט מסבך את זוהר ביחסים רעועים עם מישל שלו, שממנה יש לו בת; אביו מאבד את עולמו, אבל עם קלון מסוגת משה קצב ולא מפאת שחיתות, כמו בעולם האמיתי, וזוהר מחליט לקרוע את עצמו ממנו ומאחיו (לא לפני שהוא מפזר אינפורמציות לא בהכרח נחוצות אבל לא בלתי מסקרנות בנוסח "יש לנו זין ענקי, לגברים במשפחה"). אולמרט מציע בדרך תובנות מעניינות לגבי עסקני צמרת. "הערצת ההמונים הייתה הדרך של אבא שלו להרגיש חי, אבל אינטימיות עם אדם קרוב איימה עליו"; אביו מלמד אותו איך עובדת פוליטיקה: "הסוד הוא שכשאתה מדבר עם מישהו - אפילו אם זאת פגישה על הנושא הכי משעמם שיש - לתת לו את ההרגשה שברגע זה הוא הדבר שהכי חשוב לך בעולם".
זוהר הולך לאיבוד דרך מרפסות רבות, בארץ ובנֵכר, והכל מתחיל ונגמר בקשר שלו עם יפתח. "היינו קצת רומיאו ויוליה", הוא מספר, אף על פי שאחיו לועג לקרבה ביניהם, וטוען שהם מתוקים מדי ביחד, "כמו הילדים מהקופסה של שוקולית". יפתח - אין דרך אחרת לומר את זה - הוא משוגע גדול, כמו מישל מהשיר של נועם בתן. הדירה של השניים מתמלאת באחת הסצינות העזות בספר ב־1,600 שקיות של מיץ ענבים. יפתח שמע שעתידים להפסיק לייצר את המשקה האהוב על זוהר, ומיד הזמין כמות מסחרית ממנו, כדי שזוהר לא יסבול. הוא לוקה בהפרעה דו־קוטבית קשה (באחד הרגעים מעיד זוהר: "הוא היה אז בקוטב החיובי שלו"), יצר האובדנות שלו הוא סכנה מוחשית שמטילה צל כבד על הכל, וזוהר נודר נדר להציל אותו. נדר שכמובן אי אפשר לקיים. זו כרוניקה של שיברון לב ידוע מראש, טרגדיה בלתי נמנעת שכתובה על חומות העיר, ואולמרט מעצב מעין גרסה ירושלמית של "הר ברוקבק".
הסיפור הקצר של אנני פרו, שעובד לסרט אהוב, תיאר כזכור את מערכת היחסים בין שני בוקרים סטרייטים, שהתאהבו נואשות זה בזה, וכשנאלצו לחיות בנפרד התחילו להתפרק לחתיכות ולהתאיין, הלכה למעשה. "אלוהים הוא התשובה הכי משעממת לשאלות הכי מעניינות", אומר יפתח בהקשר כלשהו, אבל רק אלוהים כנראה יכול להסביר את עומק הכמיהה והתלות ההדדית ביחסי זוהר ויפתח, שלכאורה כלל אינם גייז. "כשלמדנו את המושג כאבי פנטום, למשל", כותב זוהר ביומנו, "התחוור לי שמזה שנים כואב לי באיבר שמנותק מהגוף שלי. כואב לי ביפתח. ומכיוון שהאיבר הכואב אינו איתי, אני לא יכול להרגיע אותו ולנחם אותו". זו אהבה שממנה ישחרר רק המוות. "את מנסה לומר לי שאת רוצה שהחיים שלו ייגמרו?", שואל זוהר את אמו של יפתח, המייחלת לכך שייסורי בנה ייפסקו. תשובתה: "אני מנסה לומר לך שאני מאחלת לך שהחיים שלך יתחילו".
הדמעות זולגות מעצמן במהלך הקריאה ב"גוטפרוינד", שם שפירושו המילולי בגרמנית הוא "חבר טוב". אתם זוכרים אולי את השחקנית שנעלבה מביקורת שקראה לה "אומנית משוכללת". "אני לא משוכללת", התיזה, "אני לא מכונת כביסה". בלי להעליב חלילה, בספרו השני מתגלה אולמרט כמספר משוכלל דיו, אבל אולי לא משוכלל כמו אמיר גוטפרוינד. חסרה איזו קומה נוספת שתהפוך את הספר ליצירה משמעותית ו"גדולה" יותר מסך כל מעלותיה הקיימות והמובהקות, ודווקא הקטעים שמובאים בגוף ראשון חלשים יותר מאלה שנמסרים בגוף שלישי. הלב של אולמרט נמצא במקום הנכון, וזה המון, אבל אפשר לקוות וגם לשער שבספרו הבא הוא ירקיע גבוה יותר.
התרעות פיקוד העורף