הצצה לתוך נפשו של רוצח סדרתי, בהנחה שיש לו נפש, נעשתה לטרנד פופולרי - ובכנות, מעט מייגע - בשנים האחרונות, בעיקר עם הצלחתן של סדרות טלוויזיה כמו אלו מבית היוצר של ראיין מרפי, למשל על מי שכונה "הקניבל ממילווקי", ג'פרי דאהמר, ועם פריחת ז'אנר ה"פשע אמיתי" על כל סוגיו ותתי-סוגותיו, כולל פרודיות כמו "רק רוצחים בבניין". המשיכה ההמונית אל הצד האפל של הירח ושל האדם אינה חדשה כמובן, וגם לא ממש מפתיעה, ובכל זאת מעניין לסקור בדיעבד את עבודותיהם של חלוצי התופעה ופורצי הדרך.
מוזר ומסעיר כאחד לגלות עד כמה "הכישרון של מר ריפלי" הוא ספר מושלם בסוגו. אחרי צפייה בעיבודיו השונים, מתברר שידו של המקור הכתוב על העליונה, ועל אף שנדמה שהסוף ידוע היטב, כמו גם הדרך המפותלת המובילה אליו, המתח שהייסמית' יוצרת עוצר את הנשימה ללא הפסקה.
ב"מוות מאושר" עוד היה איזה "להט אלים" בכתיבה, כהגדרת קאמי עצמו. ב"הזר" ובספר שמשיק את הריפליאדה, רצח הוא פעולה סתמית כמעט כמו צחצוח שיניים. בהיעדר מצפון, ייסורי מצפון אינם אופציה. בהיעדר מוסר, אין שום דילמה מוסרית מבחינת מי שלא תכנן להפוך לרוצח, אבל גם לא הזדעזע במיוחד כשזה קרה. כמו בשיר/מונולוג הנודע מהמחזמר "שורת המקהלה", שבו דיאנה מוראלס מתוודה שחיטטה בעמקי נשמתה אך לא הרגישה דבר וחצי דבר כשהמורה (הגרוע והמתעלל) שלה למשחק הלך לעולמו, ריפלי חסר הנשמה פוחד ליפול ברשתן של הרשויות (משחקי החתול ועכבר המגוונים ששני הצדדים מנהלים הם משיאי הספר), אבל לא מרגיש אשם ולו לרגע. למה, אתם מרגישים אשמים אחרי שצחצחתם שיניים? בדיוק. אם הייסמית' כבר מתעניינת במשהו, זה יותר בכיוון שהטריד את וודי אלן למשל בסרטים כמו "נקודת מפגש" ו"פשעים ועבירות קלות": איך לרצוח מבלי להיתפס ובלי להיענש. וזו הרי אומנות בפני עצמה, שהיא משכללת לדרגת ענף אולימפי.
התשובות הן על אחריותכם כמובן, ולהייסמית' אין כל כוונה לנסח אותן בשבילכם. אם הספר משמש גם הצצה לתוך נפשה שלה, הפסיכיאטרים והפסיכואנליטיקאים יעלוזו. בכל זאת מדובר באישה שאמה סיפרה לה שניסתה להפיל אותה כשהייתה בהיריון באמצעות שתיית טרפנטין. לא התחלה מיטבית לחיים. הייסמית' בלעה ספרים על פירומניה וסכיזופרניה כבר כשהייתה בת 8, וכתבה סיפור קצר (ששמו מתכתב עם טרפנטין) על ילד שמנסה לדקור את אמו. התוצאות, חלקן לפחות, לפניכם.
באחרית דבר יפה שכתב דרור משעני ל"קריאת הינשוף" של הייסמית', שראה אור בשנה שעברה (הוצאת אחוזת בית), הוא תרגם בין היתר קטע מיומן של הסופרת, שנכתב בערב השנה החדשה, 1947. "אני מרימה כוסית לחיי כל השדים, התאוות, התשוקות, החמדנויות, הקנאות, האהבות, השנאות, התשוקות המשונות, האויבים האמיתיים ואויבי הרפאים, גדודי הזיכרונות שאיתם אני נלחמת - הלוואי שלעולם לא ייתנו לי מנוחה". ספריה של הייסמית' לא ייתנו מנוחה לכל מי שימצא את האומץ לקרוא בהם, וכמה טוב שכך. ניפגש בסיוטי הלילה.
התרעות פיקוד העורף