אין רובריקה גמישה דיה כדי להכיל את תופעת ציפר. מי שסבר בטעות שהנה הצליח לקבע את מהות הציפר תחת סטיגמה אחת, נגיד, פרובוקטור, יגלה במהרה שהכותרת נשמטת מפדחת הדמות, כי כל זיע של קרחתה מפתיע מקודמו. ומי שהצליח להירגע לרגע מן הרוגז על עוד פרסום שבקע ממקלדת שאין לה אלוהים, שב ומתעצבן על ההוא, החומק מהגדרה ובה–בעת מושך אש.



ציפר הוציא לאור ספר חדש, אישי, חושפני, כאוב, מלא חיוניות מחשבתית, מעצבן לעתים, ופעמים נוגע ללב, ומצחיק. נורא מצחיק. הספר, המרתק בכל מילה בלי להרפות לצורך הסטת מבטו של הקורא, גם הוא יחמוק מהגדרה, כאותו יצור נטול קונטור המשנה את צורתו ללא הרף. ועם זאת, הספר הזה הינו בני ציפר: סופר, עורך, מתרגם, בלוגיסט, נוסע, הוגה.



מטפח פולחן אישיותו, אמרו אנשים שראו את ספרו בידי. כשמסירים מהספר את עטיפת כותרתו הרפויה, נותרים עם דיוקנו החשוף של הציפר. בחזית הספר - פניו, בגב הספר - עורף דמותו. בלי אותיות שם הספר, שם המחבר, רק פניו הכתומים, מנומרים באוכרה ומפגינים את משקפיו הנודעים, או אחורי פדחתו המעניינים לא פחות. דיוקנו מזוהה כמו שם של מותג, ועם זאת, הוא מטושטש קמעה, כאילו מדי רגע יכול הוא להימוג. הקריאה המענגת בספר אינה פותרת את חידת התופעה הציפרית, אך היא פוטרת את הקורא מהעיסוק בה.



ספרו החדש של בני ציפר: לגן עדן עם החמוריםספרו החדש של בני ציפר: לגן עדן עם החמורים



עיצוב העטיפה משתעשע בקוראים המובנים מאליהם. ציפר מנוסה בתיעובם אותו. רציתם להתרגז על הסמולן הזה שהתאהב לפתע בגברת נתניהו? רציתם לחוש סלידה למקרא מוחצנותו ההומואית? אז הנה, הוא משחק לידיכם בדיוקנו חסר ההגנה והמתריס גם יחד.



ציפר מייתר את הצורך לפרש אותו. אין סיבה לתהות אפילו על האותנטיות של גילוי הלב שלו בספר. הוא פשוט מעניין. האמירה שלו קוראת תיגר על כל מוסכמה, על מה שהתקבע לרגע וכבר החל להתאבן. הוא אינו משתהה די זמן כדי לקחת חלק בתופעה כלשהי. הוא נמצא בפנים כצופה ביקורתי בלבד. הוא אירוני ואף פוגעני. במצעד הגאווה הוא משתתף כמתבונן בלבד. מבחינתו, זה מצעד של אנשים שמתעקשים לצעוד דווקא בירושלים, ויש לו השגה על כך.


הספר נפתח בסיפור אישי, מכוות–אש בנפש הישראלית של ילד שגדל בתל אביב ונקרא על שם דודו שנהרג במלחמת השחרור. הספר מסתיים בתיאור הומוריסטי נפלא של התקף לב שציפר לקה בו באחרונה. בין הפתיחה לסיום הוא מתאר מפגשים עם אנשי רוח חיים ומתים באיסטנבול ובאורתז שבצרפת, לשם נסע כדי להתחקות על חיי המשורר פרנסיס ז'ם. בפריז הוא מציק לחברי משלחת של סופרים ישראלים. חופש ההבעה שלו מנומר שם ברשעות משובבת נפש. הרשמים שהוא מביא כוללים את ריחו של מקום וקולותיו, חדרים, חפצים, בתי קפה, טקסטים, קור מושלג, מחשבות שעלו בנסיעה, תרגומים של שירי ז'ם.


טקסט של ציפר אינו דבר אחד. היא תצרף תרבותי רב־ממדי, ססגוני, אישי, ישראלי ואוניברסלי. אתה לא חייב לאהוד את האיש עצמו, אתה לא צריך להנהן נוכח כל הגיג שלו, אבל הוא יחזיק אותך ער. על הדרך תתעשר במעט מידע על חוקר גרמני באיסטנבול, על משורר צרפתי שנשכח באזור כפרי נידח, על אמו של הכותב, דוקטור ציפר, שדיוקנה בספר חושף צעירה יפה, גלוית פנים, ועל צעיר ערבי, אידיאליסט גבה קומה מבילעין, שנורה למוות כשנזעק לעזור לעיתונאית זרה שנפגעה בהפגנה.



ומי שידחה את הספר בתואנת “אני לא סובל את האיש", יחמיץ חוויה מרעננת. והרי כאלה אינן מזדמנות לפתחינו כל שבוע, ואפילו לא כל שנה. 




"לגן עדן עם החמורים", בני ציפר, אפיק, 188 עמ'





אידיאליזם



יצחק מלר, כירורג בכיר בתחום האורתופדיה האונקולוגית, כתב את “צבע השבועה" כגמלאי, שאינו יכול עוד לשתוק את התסכולים שמערכת הבריאות הישראלית טיפחה בו. דומה שדוקטור מלר, אידיאליסט לוחמני, אינו יכול לקבל את מחלותיה של מערכת גדולה, בין שזו קופת חולים כלשהי או מדינת ישראל. התנסותו המקצועית עברה גם בצה"ל, כרופא אוגדתי במילואים, והיא הייתה לחלק מהשקפת העולם שהוא מבטא בספר האישי הלא שגרתי הזה. קשה לקטלג את הטקסט הזה, הפורש זיכרונות מקצועיים כדי להמחיש את האידיאולוגיה של האדם והרופא מלר. גם אחרי שפרש, בכתיבתו מוסיף האיש לשאוף לשינוי המציאות. דומה, שעצם כתיבת הספר הוא חלק ממסע חייו למען מדינת ישראל, למען מוסריותה, למען ריפוי האזרח היחיד שלה, ולמען ריפוי חוליי החברה והבטחת עתידה של המדינה. הכותב אינו סופר, ובמקרים רבים כתיבתו נדמית כהרצאה תיאורטית כוללנית, פחות מעניינת מכפי שיכלה להיות אילו ידע לספר את הפרט הספציפי, הלא מובן מאליו. אך בכל מקרה הקורא ילך אחר הדחף הבלתי נלאה של הרופא הזה לרפא ויהי מה. “אנשים שהמערכת (...) מתאכזרת אליהם, אדישה לגורלם ומתעשרת על חשבונם - המשיכו לזרום לפתחי". מסיפוריו עולה הומניזם, שבגינו הוא מתרתח על אטימות המערכת. ואכזבה: שאיפתו לשיתוף פעולה בין רופאים במזרח התיכון לא התממשה. המנתח המחליף מפרקים אנושיים פגומים במפרקים ביוניים, מתקשה לעכל את האיוולת האנושית הפורחת במערכות גדולות (דביר, סדרת “מסה קריטית", 237 עמ').




קהילה



גרשון סתיו הוא חבר שלי. ספרו מוזכר כאן מפני שהוא מפעל תיעודי מרשים החושף קורות קהילה צנועה, שאין מרבים לעסוק במהותה. “מן המצר, נסים סתיו" הוא ספר המנציח באמצעות סיפור אישי ומשפחתי את קורות הקהילה היהודית בלוב, ערב מלחמת העולם השנייה, במלחמה ואחריה (הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, אור יהודה, 356 עמ').