ניסוי כלים: "לרגל עבור מקום אחר" הוא הבטחה ספרותית מרשימה

בשורות האחרונות בספר העבה מכנה הכותב את יצירתו "לווייתן הספר". ואכן, הספר הזה הוא לווייתן "לבן", "גדול", שכרסו מלאה דגיגוני התחלות של סיפורים וקטעי המשך, ושפע פלנקטון של פתיחות לספר שמתאמץ להיכתב ומתקשה לצבור תנופה. ועל זה הסיפור, בעצם. על הרצון והצורך לכתוב בעוד החיים אינם מספקים את החומרים ואת האנרגיה הדרושה למשימה. על כן הלווייתן פוער את פיו ופולט אל המים פיסות של פתיחות, שעלינו ללקטן ולהטליאן, ואולי אף לתת בהן סדר תוך שיוט–צלילה בעומק. אלא שבהירות ליניארית לא תימצא, וממילא מעשה אמנותי אינו מחויב לבהירות. ועוד ממילא: הקורא ילמד, אם לא למד עד עתה, ליהנות מטקסט שאינו מסביר את עצמו.

הכותב לא התכוון להקל על קוראיו, ואחת ההוכחות לכך היא שלא צירף תרגום לעמודי האנגלית למען מי שאינם שולטים בשפה. האם ידע שמי שאינם שולטים בשפה לא יגיעו אל ספרו? יש להניח שאורין מוריס, ירושלמי יליד 1976, לא התכוון להקשות על הקריאה במכוון. הוא כתב את הספר שידע לכתוב, שהתחיל לכתוב ושב והתחיל לכתוב תוך התקדמות זעירה ונסיגות רבות בזמן ובסיפֶּר, ובכך השיג אחדות של צורה ותוכן.

הספר מבטא את עולמו החדלוני של צעיר החי על חשבון הוריו, שהתגרש מאשתו, שמשתדל לטפל בשתי בנותיו, שרוצה לכתוב ספר, שהניח מאחוריו שירות צבאי בצנחנים ומלחמות והתאבדות של חבר. הצעיר הישראלי הזה מבטא בכל דרך את התפרקות כל המבנים. אלה החיצוניים, כמו מדינת ישראל, הציונות, המורשת הצבאית, הנישואים. ואלה הפנימיים, שהם כוחות הנפש של אדם להתמודד, לתפקד, ליצור.

הטקסט המרובה נראה לעתים כמלמול פנימי של מישהו שאין לו למי לומר אך מוכרח הוא לומר. עם הקריאה ניכר טשטוש הולך ומשתרע בין קול המספר לבין קול הדמות המרכזית, שהיא כמה דמויות. כותרות משנה פזורות בין הקטעים הקצרים כמו באופן אקראי. קולות שונים מביעים אותם רעיונות בסגנונות שונים, לעתים בעילגות, לעתים בשיבוש תחבירי מכוון, כמו כדי ליצור שפה גבוהה. בבטנו הגדולה של הספר השעמום גובר, אך בסגירתו, שנדמה היה כי לא תגיע לעולם, מתחוור שכל עמוד תורם ליצירת ההוויה התקועה, העצלה, הרופסת. הוויית חייו של איש צעיר מלא תיעוב עצמי ורחמים עצמיים. יחסו אל העולם אינו טוב יותר, הוא טעון באשמה והאשמה, ייאוש ואדישות. הפנטזיות שלו, המיניות והאלימות, מגעילות וסתמיות. בסיכום כל הדפים הצבורים מוחש היעדר נורא של אהבה. חסך צורב ברגש אנושי סימפטי, מינורי ככל שיהיה.

מוריס בחר לתת מסגרת, שכביכול תסביר את צורת הספר, בקולו של המביא לדפוס, שהוא מבקר ספרות נלעג בעיני עצמו ואגרסיבי כלפי הגראפומנים. אביו מביא לו ארגז מלא דפים כתובים של צעיר מחונן שהתאבד, ופוקד עליו "אתה תעשה מה שאני אומר. כי זה חשוב. כי אם לא אתה, אין מי שידע מה כתוב שם". ומכאן יבוא הטקסט ועמו יגבר הבלבול וירבו התהיות. "זה נכון, נותרו בו המון אי–בהירויות", כותב המלבה"ד. "כי במחשבה שנייה השארתי חטיבות שלמות בלתי ערוכות".

גם אם בקושי זכרתי מה שמי בתוך טביעה בין דוברים מתרסקים, לא הרפיתי מהספר. היו רגעים של יגיעה ואפילו דיכאון שעלה ודבק בי מן הדפים הגדושים באנרגיות שליליות, אך הספר מעיד על כישרון כתיבה לא שגרתי. אורין מוריס העז לשבור צורות בספרו הראשון וויתר על כל חנופה כלפי הקורא. בפרקים אחדים, ובמיוחד באחרון שבהם, הוא מציג טקסט מלוטש, דחוס, מעניין. אין ספק שיכולתו לברוא ספרות רב–שכבתית מבטיחה עתיד אמנותי מרתק, שלא יוכל להימלט ממנו.

התצלום שבפתח הגיליון, לוחות מתכת מרותכים זה לזה, חלודים בשוליהם, נושאים גרפיטי נאיבי של יונה לבנה שבמקורה לב אדום. על רקע המתכת, המסתירה אתר בניין, מובא בית משל אלתרמן: "עירי הפרומה שמלתה מרַכֶּסת,/ חיוך הברזל והאבן עוד שט,/ הללו אינם שוכחים את החסד/ של מילת אהבה אחת".

ורפי וייכרט כותב "מכתב אל חברים מתים", לגיורא לשם ולפיצ'י יהורם בן מאיר: "עכשיו, בשעה חמש בטרם בוקר/ אני מתגעגע אליכם בחשכה סמיכה ועמוקה,/ אפשר לומר שמיכת געגועים./ המטאפורה הזאת נראית לכם?/ באהבה רבה, מחברכם שבחיים".