ילד של סבתא
"בנגאזי - ברגן־בלזן", ספרו האחרון של סוכרי שיצא בהוצאת עם עובד, מגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. במרכז הספר עומד סיפורה של משפחת חג'ג' היהודית, מהנכבדות בקהילת בנגאזי, מהכיבוש הגרמני של לוב ב־1941 ועד שחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב־1945.
"לכתוב רומן טוב זה דבר לא קל", אומר סוכרי כעת, "אך לכתוב רומן על השואה זה דבר קשה. לכתוב רומן על השואה, שהמשפחה שלך הייתה חלק ממנה, זה כבר נושק לבלתי אפשרי. למרות כל הקשיים האלה, והעובדה שהטקסט שלי היה נתון במהלך הכתיבה בסד האירועים ההיסטוריים, משום שהיה עלי לדייק בהם עד תום, לא חשבתי שלא אצליח להגיע לתוצאה שחפצתי בה. אני שמח שהגעתי אליה, אבל בדרך תמיד יש ספקות והרהורים לגבי מהלך כזה או אחר שאתה נוקט כסופר. ביטחון עצמי מופרז הוא לא דבר רצוי לסופר. אסור להיות זחוח לשנייה. ההרהור והערעור הם כלי עבודה הכרחיים של הסופר, והוא חייב להפעילם כל הזמן. אין אמן רציני שלא עושה זאת".
"אני חושב שזה קשור בסטרוקטורה הנפשית שלי", מוסיף סוכרי. "אף שידעתי מצבים לא קלים בחיי, מעולם לא היה בי נתז אחד של מררה. קנאה ומרירות רחוקות מעולמי. ושוב, למרות שידעתי תקופות לא קלות בלשון המעטה, לא אימצתי את התכונות הללו. אף פעם. אגב, כלפי אלה שתוקפים אותי ואת הקרובים לי אני לא סלחן כלל וכלל. תמיד אגיב בזמן ובמקום שיתאימו לי. יכול להיות שזה קשור לכך ששהיתי רבות בילדותי המוקדמת בפרדס כץ. שם למדתי שאסור להפגין חולשה, שדינו של זה שעושה זאת הוא חולשה פיזית מתמשכת".
סוכרי מספר כי חוויית ההגירה של משפחתו, שהגיעה מלוב ומסוריה, עדיין צרובה בו. "מה שמאפיין את חיי הוא חיפוש אחר מקום", הוא אומר. "מעולם לא הרגשתי נוח במיוחד בישראל הישנה, וגם זאת החדשה די זרה לי. המקום שלי תמיד היה מחוץ למרחב טריטוריאלי מובהק. הוא אוכלס בחברים הקרובים שלי, במשפחתי, בספרי הפילוסופיה והפרוזה, במוזיקה ובסרטים, שלשמחתי תמיד ובכל מצב תמכו בי, גם במצבים הקשים וגם בהצלחות. ההגירה של משפחתי הייתה פלטפורמה נוחה לצמיחת תחושת הזרות שלי כילד וכנער. גדלתי במרחב אשכנזי מובהק, ולא תמיד זה היה קל".
"בצפון תל אביב של שנות ה־70 וה־80 לא היו בכלל משפחות צפון־אפריקאיות, ואם כבר היו שם מזרחים, הם היו עיראקים. ישראל של היום, לעומת זאת, זרה לי בשל דבר שונה בתכלית. אני לא יכול לשאת את הרוחות הלאומניות שנושבות בה. אני סולד מכל משב כזה. לדאבון הלב, המשבים הללו הופכים תכופים ועוצמתיים יותר ויותר. אנו חיים במקום שבו יותר ויותר אנשים שוקלים את הבעת דעתם הפוליטית בפרהסיה פן יבולע להם, מקום שלפעמים נדמה שכל מי שמשמיע בו עמדה חריגה הופך מיידית לאויב העם. לצערי, אין עמידה מספקת מול הרוח הזאת, והיא מצליחה לסחוף אחריה גם אנשים שבעבר היו מתונים".
"לאחר מכן רעייתו של להב תרגמה את המחזה לאנגלית. להפתעתי, תיאטרון כה סלקטיבי כמו La Mama הסכים להעלות אותו על במתו. מאוד התרגשתי כאשר תיאטרון כל כך מכובד ומשפיע בניו יורק בחר להעלות הצגה על פי ספרי. צפיתי בהצגה חמש פעמים, ואין לי אלא להודות מעומק הלב לצוותים האמריקאי והישראלי שעשו עבודה נדירה וגרמו להצגה לקרום עור וגידים. מאוד אהבתי את המחזה של תימור ואת הבימוי שלו ושל המפיקה ג'מילי ואת המשחק של מוחמד בכרי, המוזיקה של אבי בללי והתאורה של אבי יונה בואנו. גם כל השחקנים והשחקניות האמריקאים הם נהדרים".
התרעות פיקוד העורף