נחום מנבר עמל על כתיבת ספר אוטוביוגרפי: "עוול ונקמה בהרשעה"

"את לא תעזבי אותי בשקט, אה? די, תני לי שקט. לא מגיע לי שקט?".

"לא, אבל מה זה מעניין?".

"כן, אחי. גם לי קרה, עשיתי שני צנתורים. מה אני מספר לך דברים אישיים שלי?".

"זה לא היה סתימות, זה מכל הלחצים, מהמתחים. הדופק קפץ ל–180–170. הגעתי למצב מאוד לא נוח. הצנתור הראשון לא כל כך הלך, ואחרי כמה חודשים עשיתי עוד אחד. לגבי הספר, עמנואל כותב ואני עוזר לו. מי שהיה אמור לכתוב זה ידידי הטוב ראובן פדהצור ז"ל".

"יש לי ילד אחד".

"האבהות הופסקה בשלב שהייתי בבית סוהר".

"כבר 19 שנים לא".

"אין לי מושג, ואני לא יודע כלום. פעם כשהיו מדברים על הילד הייתי בוכה, היום אני כבר לא בוכה. לא עושה לי כלום".

"די, ליאורה. תפסיקי לרכל. אין לי זוגיות. ההרשעה כבדה עלי, אבל ספר כן יהיה. אחד ממרכזי הכובד בספר זה כל הסיפור על העוול והנקמה בהרשעה. לכן אני כותב אותו".

"בסדר".

"ליאורה, עד כאן".

עמנואל רוזן אישר שהוא כותב את הספר.