"קבלת פרס היא אירוע מרגש. בוודאי פרס על שמה של שולמית אלוני, אישה אמיצה, שראוי לאנשי ציבור ללמוד ולו במעט מיושרה וממאבקה העקבי למען זכויות אדם", אומר הסופר ואיש הרוח סמי מיכאל, אחרי שהתבשר על קבלת פרס מפעל חיים ע"ש שולמית אלוני ביום זכויות האדם הבינלאומי, ב־10 בדצמבר, על "תרומתו המיוחדת לקידום התרבות המשותפת, ועל תרומתו יוצאת הדופן למען זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים", כפי שהודיעה הנהלת הפרס בראשותה של פרופ' גבריאלה שלו. הפרסים מוענקים מטעם הנהלת פרס שולמית אלוני, שנוסד השנה ביוזמה של יוסי פרוסט, תיאטרון יפו, חבריה ובני משפחתה של אלוני, והוא מנוהל במשותף על ידי מיכל רפאלי־כדורי ופרופ' עמית שכטר, שהיו יד ימינה של אלוני במשך שנים רבות.
את הדברים שלו כתב והביע מיכאל, המכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח לאורך השנים. דעותיו ידועות: נביא זעם אוהב אדם. סבים, הורים וילדים, גדלו על ספריו כבר מאמצע שנות ה־70, בהם: "שווים ושווים יותר", "סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות", "חצוצרה בוואדי", "אהבה בין הדקלים", "ויקטוריה", "עאידה" וכן הלאה. לצד ספרי עיון, מאמרי דעה ועוד.
בהודעה שפרסמה הנהלת הפרס נכתב בין השאר: "פועלו המבורך ורב־השנים של מיכאל, כתיבתו העשירה וכישרונו הייחודי, אפשרו לו לעסוק בקונפליקטים זהותיים וקיומיים של יהודים וערבים, נשים וגברים במרחב הישראלי־פלסטיני ובמזרח התיכון, והכל בכתיבה מלאת געגועים, מהולה בתקווה שאינה נמוגה. בעשייתו הציבורית, האמנותית והאזרחית, ניצב מיכאל רהוט ונחוש, כלוחם למען שלום וחיים משותפים, למען צדק חברתי, למען שוויון הזדמנויות ולמען חירויות הפרט. בשפע כישוריו ובהתייצבותו המוסרית, הוא מהווה לנו ולאלפי ישראלים במדינה, דוגמה ומופת – מגדלור לכל אלו המבקשים את דרך השלום, החירות והצדק".
ממרומי גילו המופלג (92), מיכאל מפוכח. מפוכח מאוד. המציאות – זו שנכפתה עליו וזו שיצר בנשמתו - היא שורשי יצירתו. "בחלומותיי הוורודים ביותר לא שיערתי שאהיה סופר עברי", הוא מתוודה. "הגעתי לישראל לפני כ־70 שנה ועד עצם היום הזה אני חש כנטע זר במציאות הרוחנית השולטת בארץ. האווירה הדתית והלאומנות הקיצונית, עם השחיתות הציבורית, נוטעות בי תחושה של זרות. צמחנו בבגדד, שלושה נערים אידיאליסטים, וחלמנו על חברה הומנית. חברי שאול טוויג נקטל מכדור של שוטר באחת ההפגנות שארגנו נגד השלטון הרקוב, ובגדיי ספגו את דמו; וחברי ששון דלאל הועלה לגרדום אחרי עינויים. אלה הם שורשי יצירתי. המורים של שלושתנו היו ענקי הסופרים והוגי הדעות, ששאפו לחיות בעולם שההומניזם בו הוא ערך עליון. גם התנ"ך וגם הקוראן הם ספרי על, שנכתבו בימים אפלים ברוח הומנית מרתקת. לדאבוני, שניהם הפכו לכלי של התבדלות והרג".
על השאלה מי הכי השפיע על כתיבתו ומיהם הסופרים האהובים עליו, והאם יש ביניהם סופרים ישראלים צעירים, הוא משיב: "הספרות הערבית, בדומה לספרות העברית, הייתה בעיקרה בימי נעוריי ספרות של שירה. באופן אישי, מאז ומתמיד נמשכתי לפרוזה, ובעיקר אהבתי את הרומן שפרש כנפיים ב־200 השנים האחרונות. שפת הקריאה שלי הייתה אנגלית, והסופרים האהובים עלי הם אשפי הספרות הרוסים, הבריטים והצרפתים, שנגעו בנימי הנפש והטיפו להומניזם אוניברסלי. לצערי, אני לא יכול לומר זאת על הסופרים הישראלים, למעט הסופר ס. יזהר. אני חש שרוב הסופרים בארץ לוקים בלאומנות לוהטת".
"לעתים אני תוהה מי מוביל את מי: השלטון, כל שלטון, או הסופרים המתגייסים לשרתו מרצון. עצוב שלסופרים בכירים בארץ יש שני פנים: פנים מזויפים של שמאל הומניסטי בחו"ל ופנים אמיתיים בארץ, המתבטאים בחיבור הדוק בסתר לשלטון התומך בהתנחלות, וזומם להביא חורבן על הדמוקרטיה. מגמה מטרידה אחרת בספרות היא שסופרים צעירים לא מעטים הולכים שבי אחרי אסון ששמו סדנאות כתיבה. תארי לך שדוסטויבסקי או המינגווי היו מתחילים את הקריירה שלהם בסדנה שמנהל סופר שעלה בידו לפרסם רב־מכר שדוף".
בעבר אמר לי באחת משיחותינו: "יהודים הם מזוכיסטים. הם תמיד מצהירים שהם כאלה ומקבלים את הדין של האנטישמים לאורך כל ההיסטוריה. זה סוג של גאווה, סנוביזם רוחני ותחושת ייחוד גזעני".
התרעות פיקוד העורף