הרבה מהשירים החלו להתנגן ברדיו, מה שהפך אותם ללהיטים. ביניהם היה שיר שיאיר הלחין. השיר הראשון שבעצם הפך אותו למלחין הכי מזוהה עם שירי הלהקות הצבאיות של אמצע שנות ה־60 וראשית שנות ה־70.
כבר גולש היום ההרה
הגננת זמר שרה:
"כאן סידרנו הרכבת
בואו ילדים לשבת"
בארבע אחרי הצהריים.
ארבע אחרי הצהריים
כרגיל עוד חם
בשדרת האזדרכת
תינוקות לומדים ללכת
לבדם.
רוח ערב מתפרכסת
מביאה אל המרפסת
ריח שחת ואספסת
וקצת נחת גם
("ארבע אחרי הצהריים" / יורם טהרלב)
על הבמה נגלתה לקהל חבורה של חיילים צעירים ומפוצצים בכישרון. טוביה קוזלובסקי, שהיה לטוביה צפיר. ששי קשת, שכאשר מחטטים בעברו הוא בעצם ששון קוסובסקי. חנן יובל, שבלהקה עוד היה בולייבסקי ושהתעקש ולא הפסיק לנדנד לכולם שיצרפו ללהקת הנח"ל את החבר שלו מימי קיבוץ משמרות שקראו לו שלום חנוך. והייתה שם גם שולה חן, ששרה עם טוביה דואט שהושמע ברדיו מהבוקר עד הלילה.
אוי, איזה לא נורמלי.
יש לי חבר אידיוט.
כזה קצת מבולבלי
כזה שנתקל בקירות
אחד כזה מין טושטוש
כזה מין חולמני.
תמיד מהר יטוס–טוס
תמיד הוא כזה עצבני
("אחד חולמני" / תרצה אתר)
האיש שהגיע איתו ניגש אל שולה שעמדה בקצה הבמה ואמר לה: "גודיק רוצה לדבר איתך". שולה, שרק לפני כמה חודשים הגיעה מנהלל ועוד לא כל כך הבינה מה המהומה סביבה, הלכה בעקבות האיש אל גיורא גודיק, שאמר לה בלי הקדמות מיותרות: "כשתשתחררי תבואי אלי", וזהו.
יורם קניוק היה שמו של האיש ההוא שליווה את גיורא גודיק ונשא באותה עת בתואר המנהל האומנותי של תיאטרון גיורא גודיק. הוא שב כמה שנים לפני כן משהות ארוכה בארצות הברית, אחרי שהיה ימאי וחיפש נפט במקסיקו ויהלומים בגואטמלה ובעיקר את עצמו כנראה. כמו שהוא כתב:
("החיתוך המדויק של המוות הלבן", "סיפורי סופשבוע")
פעם סיפרה לי דליה למדני, שהייתה חברה טובה ויקרה שלי וערכה כמה מהספרים של יורם קניוק, שמצאה במהלך עריכה של אחד הספרים שלו איזו עובדה שלא הייתה מדויקת. היא כמובן העירה לו והציעה שיתקן אותה. "אני לא חייב", אמר הסופר. "אבל זו טעות", אמרה דליה. "איזו טעות?" הקשה קניוק. "טעות בעובדות והקוראים יעלו על זה", אמרה דליה הקפדנית. "אני לא כותב עובדות. אני כותב סיפורים", פטר אותה קניוק.
קצת אחרי זה פרצה מלחמת ששת הימים. ארבעה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה התחתנו. ליורם קניוק לא היה שום קשר לחתונה.
הוא לא כל כך חכם אני יודעת
ויש סימן אחד מובהק
הוא רק רוצה להיות רווק
ולא לשאת אישה אפילו פעם.
ותאמינו לי שזאת אמרו כבר לי
אמרו כבר לי גם כל הבחורים ההם
ותאמינו לי שזאת אמרו כבר לי
אמרו כבר לי גם כל הבחורים ההם
("הוא לא כל כך חכם" / יורם טהרלב)
"קניוק מעולם לא נעשה קאנוני. תמיד היה לא שייך, לא מקובל. אולי היה פרוע מדי, מחוץ לחוקים", כתבה מיה סלע–צ'צ'יק ב"הארץ". ובאותו מקום מעיד קניוק על עצמו:
תמיד לא אהבתי סברס. לא אהבתי קומפוטים. הייתי מוכר אותם בשביל קערת מרק. כולם רצו לאכול בננות, ואני אהבתי תרד. בשביל ישראלי לאהוב תרד זה היה משהו נקלה לגמרי. הייתי מפוספס כזה. לא הצלחתי לקפל את המכנסיים נכון. ועם זה לא יכול להיות צבר יותר ממה שאני הייתי. לא הצלחתי להיות היהודי שרציתי.
"היהודי האחרון", שראה אור ב–1982 יצא במהדורה מחודשת לפני עשר שנים. בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר כתב עוזי וייל: "'היהודי האחרון' הוא הכי פחות ספר שקראתי אי פעם והכי הרבה". סוזן סונטאג שהייתה סופרת, במאית, פילוסופית, מבקרת ולוחמת חברתית אמרה פעם שמכל הספרים המתורגמים שקראה, שלושת הסופרים הנערצים עליה הם גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני, פטר הנדקה האוסטרי ויורם קניוק.
ב–8 ביוני 2013, לפני שש שנים נפטר יורם קניוק אחרי שחלה בסרטן. שנתיים לפני מותו התחיל לנהל מאבק מול הרשויות. ביקש שברישום שלו במינהל האוכלוסין יופיע כחסר דת ולא כיהודי. בית המשפט קבע שיש לאשר את הבקשה. האיש הזה, שנלחם על מחיקת ה"יהודי" מתעודת הזהות שלו, אמר בראיון שנערך איתו ארבע שנים קודם:
כשהייתי בן 17 עזבתי את השמינית והתגייסתי לפלי"ם כדי להביא יהודים לארץ ישראל. לא ידעתי מה זה יהודים, אבל רציתי להביא אותם. בהתחלה שנאתי אותם. הם היו מוכרים וקונים ועושים כל מיני עסקאות ופתאום התאהבתי בהם. אהבתי את יכולת ההישרדות שלהם.
הסופר יורם קניוק חסר הדת תרם את גופו למדע. בדירה השכורה שלו בתל אביב הוסר כנראה מזמן התצלום של רודולף ולנטינו בגודל מטר וחצי שהיה תלוי בחדר העבודה שלו.
ולנטינו ולנטינו
מי היה מאמין
שהיית פשוט, שהיית תמים, ולנטינו.
שהיית בן אוהב של אמא
וחלמת באמת על פרדס וקלמנטינות?
ולנטינו, ולנטינו
איך שתקת בכאב
איך נשבר בך הלב
ואנחנו לא ראינו?
ולנטינו ולנטינו
("נסיך החלומות" / שמרית אור)
התרעות פיקוד העורף