בארץ חוברו בשנות ה־40 שני תרגומים מרוסית ל"חכי לי". האחד של שלמה אבן שושן, שעבד עם הטקסט מילולית. שלונסקי בחר לקרוא לשיר “את חכי לי" ושלמה דרורי חיבר לו לחן. יומן חיים של בת משפחה יקרה מובא אלי כשאני כותב את הסיפור הזה. שנים היה בביתנו בלי שנדע מה הוא נושא בתוכו. לצד השיר בתרגומו של שלונסקי פונה הכותבת לחייל שלה: “אני מחכה. תמיד אחכה לך. ואם גם יארך הזמן, אני מחכה. אני שלך". כרוב היישוב ששר בעיניים מצועפות “את חכי ולו - לא יבוא מכתב". ספק אם ידעה שהמילים לא נולדו סביב מדורת הפלמ"ח אלא בלבו של רוסי שאהב אישה.
שלשום מלאו 40 שנה למותו של קונסטנטין סימונוב. סופר, משורר, תסריטאי ומחזאי. שש פעמים זכה בפרס ברית המועצות ופעם בפרס לנין. שנים היה מזכיר התאחדות הסופרים. סימונוב חצה בקלילות את הימים האדומים. מעולם לא נרדף, מעולם לא הולשן, מעולם לא נאסר. איש לא דרש מסימונוב לשרת את סטלין, כי לא היה בכך צורך. בהכרה מלאה ובנפש חפצה הניח את כישרונו לרגלי הדיקטטור. לעת זקנה הבין בצער ששירת שליט צמא דם, אך זה היה מאוחר מדי. האיש שסחף את אמא רוסיה עם “חכי לי", איבד את עמדת השפעתו. סימונוב עומד במרכז הספר “המלחשים", מאת אורלנדו פיגס (הוצאת כנרת זמורה־ביתן), שעוסק בחיים הפרטיים ברוסיה בימי סטלין. הפרופיל של המשורר וסיפורו של השיר כאן יסתמכו על תיעודו המונומנטלי של פיגס.
קונסטנטין מיכאילוביץ' סימונוב נולד בפטרוגרד (כיום סנט פטרסבורג) שברוסיה ב־28 בנובמבר 1915, עוד אחד מ"ילדי 1917" שנאלצו להסתיר ביוגרפיה מפלילה של ההורים. אמו אלכסנדרה הייתה בת למשפחת נסיכים שהחזיקה בתפקידים חשובים בשלטון הצארי. אביו מיכאיל סימונוב - מבוגר כפליים מאמו - היה קצין בכיר במטכ"ל הצאר. בנם הוטבל תחת השם קיריל. כיוון שהתקשה לבטא רי"ש, שינה סימונוב את שמו לקונסטנטין כשפצחה הקריירה הספרותית שלו. אמו המשיכה תמיד לקרוא לו “קיריל".
התרעות פיקוד העורף