וידוי חושפני, מפתיע וקצת מדכדך מופיע בסוף ספרה החדש, השמיני, של שולמית גלבוע. אחרי שהיא מגלה ש"שמונה שנים, או שמונה חודשים, אני כותבת את הספר הזה" (העובדות נוטות לאפשרות הראשונה; שמונה שנים חלפו מאז צאת ספרה הקודם, “חיים בהמתנה"), מסכמת גלבוע: “כבר אחרי הספר הקודם אמרתי לעצמי, זהו, הוא האחרון, ושוב שקעתי במדמנה חדשה. בבוץ טובעני. גם זבל, גם בוץ, גם טביעה. שלוש מכות בית דין שאינן כתובות בתורה, ואני נכנסת אליהן בנפש לא צלולה. ובתשוקה".
בשבילנו זה תבלין המתח והמסתורין שמפלפל את העניינים. עם תעלומת זהותם של המתקשרים הם מגיעים לחוקר פרטי מרובה שיניים ויפה חניכיים ששמו המלכותי הוא יצחק (עם אופציה לאיציק) חירם. חבל שהוא נעלם מהר מדי, היה נחמד לקבל יותר ממנו. ובדיוק כשהספר מאיים לשנות כיוון ולהפוך למותחן כמעט קומי, מתברר שלגלבוע (שמתייחסת מפורשות לסטיבן קינג, כשנדמה לנו שהיא מתחילה לחדור למחוזותיו) יש תוכניות אחרות, והיא מתעתעת בנו עם תפניות בעלילה ובנימה הכללית. “בגילי המאוחר נעשיתי ערמומית. איני מתחייבת לדבר", מסבירה/מזהירה גלבוע, או “המספרת", באחד מקטעי הביניים שבהם היא מתערבת במתרחש ומעירה את הערותיה.
התרעות פיקוד העורף